אין זמן, אין זמן
|
הזמן: יום שני בבוקר, סביבות השעה עשר ורבע. המקום: שער הכניסה של אוניברסיטת תל אביב. הנפשות הפועלות: סטודנט לחוץ על סף איחור לשיעור, ועשרות פעילים מקושטים פוליטית. האור ברמזור: אדום. שיט. עוד דקה הולכת לעזאזל. "אפשר להדביק?", שואלת מתנדבת נלהבת מטעם "קדימה" שמתקרבת אל הסטודנט עם סטיקר עגול עמוס בסיסמת בחירות מפוצצת. "לא תודה" הוא משיב בנימוס אופייני, והאור עדיין מתעקש להיות אדום.
"אפשר להדביק?", היא פונה אל שאר המאחרים. כולם מביטים קדימה בנחישות, מסרבים ליצור איתה קשר עין, מהרהרים באסטרטגיה הטובה ביותר שתאפשר להם להתגנב לכיתה ולהיות כבר ישובים בשיעור תוך מינימום תשומת לב. "אפשר להדביק?", היא מסרבת להיכנע ופוצחת בקרוסלה של שאלות נוספת. "לא", והפעם הטון כבר פחות מנומס כי נו כבר, רמזור, אוף. "מה איתך, אפשר?" היא שואלת שוב. את נורמלית? איך את לא זוכרת ששאלת אותי כבר פעמיים? באמת נראה לך ששיניתי את משנתי הפוליטית בשתי השניות האחרונות?
או, הנה האיש הירוק ההולך, תודה לאל. יאללה, עכשיו ספרינט מטורף, לא לעצור עד הדלת. מה זה הבלגן הזה? כל הרחבה כאן רעש וצלצולים. ערימות של ידיים מושיטות עלונים נדחפות כלפי הסטודנט ומאלצות אותו להאט את הקצב. ליכוד, עבודה, מרץ, שינוי, ליברמן. ג'ינגלים ברקע, אוהלים צבעוניים מתנפחים, קלפי מדגם. וואלה, דווקא מעניין מה שקורה כאן, אולי שווה... לא, השיעור, אלוהים, השיעור! אין זמן! אפילו ה"לא תודה" הנימוסי כבר מצריך מאמץ שאין בשבילו פנאי. המחוג הגדול בשעון הולך ומתרחק מאיפה שהוא אמור להיות, והסבלנות? נשארה באוטובוס. כל דבר מפריע, מעצבן, הופך למטרד – האבן הקטנה שנכנסת בנעל, שיחת טלפון לא צפויה מאמא, וכן, אפילו הבחירות.
נכון, אפשר להתאכזב מהסטודנטים, להכריז עליהם כעל אוכלוסיה אסקפיסטית ואדישה שלא מעניין אותה שום דבר חוץ מדיסק און קי וקפה הפוך. אפשר גם לנסות להבין אותה. להיכנס, רק קצת, להלך הרוח שלה, ולחשוב על זה שהפנינג בחירות דווקא ברחבת הכניסה לאוניברסיטה - לא הרעיון הכי יצירתי בעולם. לא היה עדיף, למשל, להכניס את כל האירוע לתוך האוניברסיטה? לאפשר לסטודנטים להשתתף בו בהפסקות שבין השיעורים, בחלונות הפנויים, בכל רגע אחר, נגיד במקום הרביצה על הדשא או ההמתנה בתור לקפיטריה? כן, כן, דוכנים ופעילות בתוך האוניברסיטה עצמה, לא משהו שכל הבנקים בישראל וחברות הסלולר לא חשבו עליו קודם.
כן, אפשר. אבל הרבה יותר קל להתלונן, ולשחרר לעיתונים כותרות של "לסטודנטים לא איכפת". אכן, חצופים מאוד הסטודנטים שלא העדיפו להבריז משיעורים כדי לעמוד ולשמוע פוליטיקאי שהסכים להקדיש להם רק חמש דקות חד פעמיות מזמנו, ורק כאן ועכשיו. זה לא כאילו יש להם משהו יותר טוב לעשות. או שהזמן הזה עולה להם בידע או בכסף. הרי ברור שכל מנהל בכיר שנוסע בבוקר לעבודה ישמח בחפץ לב לעצור את האוטו שלו באמצע הכביש המהיר ולהשתלב בדו שיח אינטיליגנטי על עתידה המדיני של הארץ, לא משנה לאיזו ישיבה חשובה או שיחת ועידה הוא מאחר. מה, לא?
