היום, משוחררים ומשוחררות יקרות, נדבר על נושא רגיש ומורכב, שהעסיק אותי רבות לאחרונה. משהו שהשאיר אותי ערה בלילות וזומבי בימים. המתנה לטלפון. ולא, לא מחבר פוטנציאלי או מסטוץ אידיאלי, ולא מזכייה היפוטתית או סתם בשורה פאתטית. חיכיתי שהמראיין שראיין אותי למשרת חיי יחזור אלי. ונחשו מה? זה לא קרה.
על חיפוש עבודה כבר דיברנו (ממש כאן), אבל ישנו הרגע הזה, שבו כבר הגעתם לראיון, יחצ"נתם את עצמכם עד מוות, מכרתם את עצמכם עד גועל ולחצתם את ידו של המראיין עד עצירת זרימת הדם. "נחזור אליך עם תשובה בימים הקרובים", המראיין אמר בנימה קורקטית. או שלא. ביציאה מהראיון, אתם יכולים לצאת עם אחת משתי תחושות עיקריות:
1. שיחקתי אותה. המשרה בידיים שלי כמו כלום.
2. אין מצב! אחרי הכול, כשהוא שאל על התחביבים שלי, עישון ג'וינט לא ממש עשה לו את זה.
הבעיה מתחילה כשאתם בטוחים שכבשתם את המראיין וזה רק עניין של שעות עד שהוא מתקשר ומבשר שלא רק שהתקבלתם, גם קודמתם למשרת המנכ"ל. אתם חוזרים נינוחים הביתה, מתחילים לפנטז על המשכורת העתידית ועל הכוסית שראיתם בכניסה או לחילופין הגברבר השווה שבדיוק עשה קפה ורואים עצמכם מאושרים ונטולי דאגות.
אז חדשות קלות! מעבידים/ מראיינים נוטים לומר דברים ולא ממש להתכוון אליהם. למראיינים יש עוד תכונה נחמדה– לשכוח איך זה היה מהצד השני, כשהם מכרו את נשמתם ולא היה מי שקנה אותה ואיך זו הרגשה מזופתת שלא התקבלת וגם לא ממש טרחו ליידע אותך. אז הנה כמה טיפים קצרצרים איך לגבור על זה:
1. אל תצפו לכלום! בואו בגישה של "מה שיהיה יהיה", עשו את המיטב והנמיכו ציפיות.
2. אל תתביישו ובקשו לדעת במפורש מתי המראיין מחזיר תשובה. בהחלט ניתן לבקש ליידע גם אם התשובה שלילית.
3. חלפו 4-6 ימים ואף אחד לא חזר אליכם, אתם על קוצים ולא מוצאים מנוח. בהחלט מומלץ להתקשר/לשלוח מייל ולבקש לדעת היכן אתם עומדים בנושא. לפעמים עדיף לקבל תשובה שלילית בפנים במקום להתענות ימים ארוכים בלי לדעת מה קורה. מניסיון, הרבה פעמים יש בלת"מים עצבניים שלאו דווקא קשורים אליכם. לא תעדיפו לדעת שזה המצב מאשר להקריב את קיבתכם, כליותכם וריאותיכם בהמתנה המורטת לתשובה? ברור שכן.
4. עד שקיבלתם תשובה חיובית, אל תתביישו להמשיך לחפש מקומות נוספים.
5. הכול עניין של זמן, מה שנקרא "זבל של אדם אחד הוא אוצר של אחר". גיליתי שהייתי זבל עבור הרבה מקומות, אבל מקום אחד ומיוחד מצא בי אוצר. או לפחות סוג של.
