איך כבר עברו שלוש שנים? רק לפני יומיים התגייסת, והנה החבר'ה כבר מחכים לך עם ג'וינט ביציאה מהבקו"ם. אתה עדיין לא מעכל- מה זה החופש הזה? רגילה? אפטר? חמשוש? בערב אתה מגיע הביתה. ההורים שלך מחבקים אותך. כמה טוב שבאת הביתה. רוצה סנדוויץ'? להביא לך משהו טעים מהסופר? רוצה מסאז' בכפות הרגליים?
רשמו לפניכם– התקופה הראשונה אחרי השחרור (שבוע עד חודש), היא אחת הטובות שתדעו. ההורים שלך רוצים לפנק אותך אחרי כל-כך הרבה זמן שלא היית בבית, שהם יוצאים מגדרם בשבילך. נוסעים באוטובוס רק כדי שתהנה מהאוטו, מפשירים לך כסף ללא צורך במו"מ, מגדילים ראש ומפנקים אותך בשווארמה בדרך חזרה מהעבודה. הנסיך חזר, בואו ניתן לו את היחס המתאים. אתה מצידך מבסוט שאתה שוב בבית, ונותן להורים את זמן האיכות שהיה כל כך חסר להם. אבל כולכם שכחתם שלא היית בבית שלוש שנים, ודבר או שניים השתנו מאז שהפסקת ללכת עם הילקוט ובתלבושת אחידה.
מצד אחד
החופש, הפינוק והרצון לא לעשות כלום אחרי זמן כה רב, הופכים אותך במהרה ליצור די סביל ומטריד חברתית. באנדרסטייטמנט. אתה קם כל יום בארבע אחר הצהריים, מסתובב בבית נרגן משיירי ההנגאובר של אתמול בלילה. הספה מקבלת את צורת הרביצה שלך, שקערורית ליד אחת (שלט טלוויזיה/ ג'ויסטיק פלייסטיישן), ושקערורית ליד שנייה (גירבוץ/ אוננות).
מרוב עצלנות נודף ממך ריח עובש של זקנים. הכסף והפינוקים הופכים אותך לגרידי, ואתה מסוגל לבקש מאימא שלך שתוריד לך את הנעליים, שנייה אחרי שהיא חזרה מ-14 שעות עבודה. אחרי כל אלה, אפשר לא לסמפט אותך?
מצד שני
אחרי שבוע זה בא להם. בבום אדיר. מה הילד יעשה? איפה ילמד? במה יעבוד? מתי יתחתן? למה הוא לא אוהב קניידלך? בהתחלה הם שומרים את זה בבטן, לא נעים להציק. אבל בהדרגה זה מתפרץ. השאלה "מה אתה מתכוון לעשות עכשיו"? עוברת מתדירות של אחת ליום, לתדירות של פעם בשעה, כולל טלפון והודעות טקסט.
כשאתה עונה באינטנסיביות שאינך יודע, כנראה כי באמת אינך יודע, התגובה של האנשים שהביאו אותך לעולם מתחילה להיות היסטרית. בוא נוריד ממנו זכויות, כדי שיעשה משהו. בהתחלה מתחילים להתעקש על סכומי כסף, אחר כך האוטו לא משוחרר בקלות, ולפני סיום עושים לך סיפור שאתה חוזר מאוחר בלילה.
לבסוף מגיע השלב האחרון, שאפילו בפולין התביישו להשתמש בו. זוהי התשה נפשית המבוססת על האבסת הנפש בסיפורים על ה"בן/ בת של.. עושה... וממש טוב לו בחיים", כמו גם סיפורים בנוסח "קראתי בעיתון שעכשיו עבודה בליקוק בולים נורא משתלמת". בסיומו של רצף כזה של סיפורים מומצאת בעיה, שלא הייתה ולא נבראה, כדי לכלות את כוחות המשוחרר הטרי. "אני רואה שאתה מבואס בזמן האחרון", או "ממש נראה שאתה לא מרגיש טוב". ללא ספק שיטה שעלולה לערער אותך, ואפילו לגרום לך להתגעגע לשמירה של 12 שעות בחברון, כשמעירים אותך בחמש וחצי בבוקר.
התנגשות
בהתנגשות בין הטיטאניק לקרחון, רק לטיטאניק היה מה להפסיד. ועובדה, לקרחון שלום. לו מישהו היה מספיק לצווח שישברו את ההגה שמאלה, הרי שליאונרדו די קפריו היה היום סתם בחור יפה ואנונימי. המזל הגדול הוא שיש מישהו מבוגר בהתנגשות הטיטאנים ההולכת ובאה בין ההורים למשוחרר, והוא כמובן השני מבין השניים. לא שיש לך ברירה, אבל אתה שובר שמאלה, ועד מהרה אתה מוצא את עצמך בסרבל של תחנת דלק, עובד מסביב לשעון רק כדי לברוח מהם.
