אז זהו? ככה נגמר הצבא? אין רעש תופים ומצילתיים, אין בלונדיניות שעומדות לחלק לי פרחים, ואומרות תודה רבה, כל הכבוד, תחזרי בהזדמנות? את כל מה שנשאר מהצבא צריך לארוז בקיטבג, ולתת לצבא בחזרה. הדובון שליווה אותי שני חורפים, שהחבאתי בו כל דבר שמצאתי לנכון, שהיה נושא כליי הנאמן. המדים שקיללתי בוקר, כשלבשתי אותם, צהריים, כשהזעתי או קפאתי בהם, וערב, כשקילפתי אותם לטובת הפיג'מה? הכומתה, שנפלה שוב ושוב, מאיימת בתלונת שוטר צבאי, עד שלמדתי את הפטנט שמונע ממנה לגלוש? התחבושת האישית, שנשאתי בגאווה, מחכה להזדמנות שאזדקק לידע שלי, איך לקשור חבישת דגל אנגליה, או הולנד, או כל מדינה אירופית אחרת?
וזהו. אין יותר צבא בחדר שלי, הכול נמחק, כל כך מהר. עכשיו אפשר להתרווח במרפסת, ולהגיד, "כן, זה היה קצר כל כך", "הזמן פשוט טס", "רק אתמול התגייסתי", וכאילו לשכוח את כל הרגעים שהיו. עם הקולה הקרה ביד אחת, וכרטיסי טיסה לניו יורק בשנייה, אפשר לשכוח את כל הזמנים האיומים, את כל הרגעים שכמעט אמרתי נואש, את כל הטלפונים שכמעט הרמתי לקב"ן האזורי, את כל הפעמים שקיללתי את ההחלטה השגויה לא להתחתן, לא להצהיר, להתגייס. עכשיו אפשר לפנות מקום לנוסטלגיה: איזה מצחיק היה ביום ההוא, שהשפריצו עלינו מים, ואיזה קטעים היה בלילה ההוא בביסל"ח, שלא ישנו כל הלילה.
יעד אקזוטי
בבקו"ם, כשהחזרתי את כל הציוד, גיליתי שפתחנו יחסי אהבה- שנאה מורכבים מדי. שהאמת צריכה להיאמר, אני לא כל כך ששה להשתחרר. העולם אחרי השחרור מטונף, ידידיי: המסלולים העומדים בפניכם קבועים כמו המסלול לקצונה. אתם תעבדו בעבודות איומות תקופה מסוימת. ישכנעו אתכם אפילו לעבוד בעבודה מועדפת, שפירושה עבדות תמורת שכר מינימום, עם בונוס של 3000 שקל אם תתמידו חצי שנה. אחרי שתחסכו מספיק כסף תיסעו ליעד אקזוטי בו לא שמעו על נייר טואלט, ושם תפגשו המון חבר'ה ותדברו על הצבא. כי האמת, בשנתיים שלוש האחרונות לא עשיתם כלום חוץ מצבא. תחזרו לארץ, ההורים יכריחו אתכם ללמוד ואתם תמרדו ותלכו להיות מלצרים בתל אביב. בסוף תתחילו ללמוד, כמו כולנו.
אחרי שנתיים של סימון איקסים בטבלת הייאוש שלכם, אתם תופתעו לגלות שהחבר'ה ששירתתם איתם הם החבר'ה הכי טובים בעולם, ואין אף אחד שמבין אתכם כמוהם. שהמפקד הנוראי, ממנו חששתם כל השירות, הוא בעצם דובי חמוד שרק רוצה שיאהבו אותו, ובטוח הרבה יותר נחמד מהבוס החדש שלכם בתחנת דלק. שהמדים המכוערים, שנאבקתם בהם כל השירות, בעצם די מחמיאים לישבן שלכם. ושהעבודה המטופשת וחסרת התוחלת שהנחתם שאתם מבצעים תורמת יותר לביטחון ישראל ולאגו שלכם מאשר הגשה חיננית של לביבות בטטה לשולחנות של סועדים מפוטמים.
קוראים לזה דיכאון שחרור, ואף אחד לא מדבר על זה. אתם יוצאים לעולם הגדול, ובעצם עושים כל מה שאפשר כדי להישאר בעולם הקטן שאתם כבר מכירים. כי עכשיו לא נשארו עוד המון תירוצים, אמא כבר לא מפנקת אתכם בארוחות מטורפות כשאתם סופסוף יוצאים שבת. עכשיו אתם צריכים לבשל, אתם צריכים לעשות כלים, ומוטב גם שתעשו קצת כסף. יאללה, לעבודה.