סוג של אוכל צבאי

בכל בוקר, צהריים וערב אתה עושה את דרכך לחדר האוכל. עניין שבשגרה. בכל פעם עולה בך התחושה שהנה, הפעם, זו תהיה ארוחה כל כך טעימה, שתבקש מאימא שלך שתכין את העוף "ממש כמו בצבא". אבל בכל פעם אתה מתאכזב מחדש, ועם הפז"ם אתה מבין שהסיכוי שזה יקרה שקול לסיכוי להכיר בחורות ללילה באתר הבית של שאול יהלום. ניסינו להבין למה.

בלדה לטבח (או: אם הטבח בבאסה, מה תגיד החסה?)

אמרו חז"לינו– "הראה לי מי הכין את האוכל, ואומר לך אם אשאר לקינוח", ולא בכדי. מבט בודד על מטבח צה"לי אקראי מסביר מדוע אף אחד לא נשאר לקינוח– תוגת הטבח. תן לו שבוע כן- שבוע לא, בשבוע שהוא נמצא פטור אותו משבתות, צווה כי כל יום יהיה בבית בחמש אפס אפס, וותר לו על שטיפת סירים או מחבתות, ועדיין, איכשהו, הוא ימצא את הדרך להיות מבואס, ממורמר, וילך בהרגשה שהצבא ורס"ר המטבח מזיינים אותו. מול סיר המרק הגדול, בוחש ודומע, דומע ובוחש, הוא יספר כמה קשה לו בשעתיים החודשיות שהוא בצבא, ואיך דרשו ממנו, רחמנא ליצלן, להמליח את הפירה.

הפחד לשקוע (או: טבחים משקיעים יש רק בבורסה)

אמר הרב ז'אק כהן: "חומוס עושים באהבה או שלא עושים בכלל". אבל רוב הטבחים הולכים להכין קפה כשמשדרים את הפרסומת הזאת, או שאין בליבם ולו רסיס של חיבה לעבודתם, אחרת ספק אם היו מוציאים תחת ידם מאכלים כגון: עגבניות חתוכות בפרוסות כל כך עבות שלא ניתן להשתלט עליהן בפתיחת פה ממוצע, נקניקיות שמוכנות בצד אחד ובצידן האחר עדיין תלויות חתיכות קרח מהמקפיא, ביצה קשה שבושלה בחטף שנייה לפני שהחלה ארוחת הבוקר, ואי לכך תוכה כל כך לא מבושל עד שלאפרוח יש סיכוי להינצל. וגם: אוכל שרוף, שדוף, רדוף, או ארוחת בוקר שמעולם לא התקיימה– סימן לריב הגדול שפרץ בין הטבחים על רקע משחק כדורגל חשוב ערב קודם, שבסופו אף אחד לא קם להכין פת שחרית. החייל הקטן תמיד משלם. הטבחים, אגב, לעולם משלימים בסולחה מתוקשרת, מתחבקים, מתנשקים ותמיד אומרים זה לזה: "אתה יודע שאני אוהב אותך, נשמה". עד התאקל הבא.

טעם וריח (או: הגרסה הבלתי ניתנת לויכוח)

האימא האוניברסאלית נוהגת לומר: "לא אומרים על אוכל שהוא מגעיל". אבל היא כנראה עשתה טירונות בפולניה. צה"ל והאחראים הקולינאריים שלו פיתחו בשנות קיומו מאכלים שמוחבאים כשהצלב האדום מגיע לביקורת. אם אתם בעלי לב חלש או קיבה רגישה, אנא דלגו על הדוגמאות הבאות:

קבב כלב– קבב העשוי (כנראה) מאיבר מינו של כלב מזרח תיכוני מצוי. כל שתעשה כדי לנטרל את הטעם לא יצלח– חומוס, כרוב אדום, ציאניד– בזבוז זמן משווע.

לוף מטוגן– בזמן האחרון נפוצים האנשים המעידים על עצמם כעל חובבי לוף מטוגן. אחד משניים– חיידק אלים שפוגע בחוש הטעם או רצון עז לבזבז את 15 דקות התהילה של וורהול על לוף, בשופוני א-נאס מוזר על החבר'ה. מכל מקום, מספרים שבזמן הרעב הגדול שפקד את כנען בתקופת יוסף, שלח האחרון תרומה מפרעה- קונטיינרים של לוף ארצה. ועדיין, מאות אלפים ביכרו את מותם על אכילת לוף, אפילו מטוגן.

נקניקיות בתחמיץ עגבניות– מה שנשמע רע לא יכול להיות טעים.

שניצל ורידים– שניצל מוכן שמחממים עם החמין, רק שהוא ממאן להתחמם באמת, כך שטעמו מזכיר קצת לעיסת צמיג שחוק של מכונית פורמולה 1.

מקוריות ויצירתיות (או: אם אין לך את זה אז עזוב)

אלברט איינשטיין אמר: "הדבר היפה ביותר שאנחנו יכולים לחוות הוא המסתורי". לפעמים ביום חורף חמים אתה עובר ליד המטבח ושומע תכונה רבה. הטבחים בפנים מתלחשים, עיניהם בורקות והם מלאי שחוק וחדווה. כל זאת, אם לא ראיתם את זה בא, רק משום שהגאונים המציאו מנה מיוחדת, שלדעתם אפשר להעביר מיד לתחרות השפים של הקורדון בלו בצרפת. אחר כך הם יטריחו את עצמם לחדר האוכל, וישאלו כל עובר ואוכל "נו, איך יצא"?. כולם אומרים שמצוין. אחרי הכול אף אחד לא רוצה להסתכן ביחסים עכורים עם הטבחים, שמשמעם רקוויאם לגושי גבנ"ץ, ואיתם השלום לטוסטים בחדר. אבל אז אתה מוצא עצמך מול עיסה של פירה שמתוכו מבצבצים אורז ואפונה, כל זה מכוסה ברוטב הצמיגי של בורקס יום השישי, וליד מונחות שתי נקניקיות עם בצל חי ועליהם כמות של אבקת פפריקה, שאפשר לעצור בגינה על סחר. מפליא איך אוכל יכול ליצור אווירה כה מדוכדכת.

סיכום (או: אין כמו השניצל של אמא)

הארוחה הצבאית מסתיימת בתפילת הודיה, שלפני הצבא לא חשבתם שתעלה על דל שפתותיכם– "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שברא את השניצל, הפירה וסלט הירקות של אימא". ואז מתפנים להשתיק את הרעב בשק"ם או בהזמנת פיצות לשער הבסיס. בתיאבון!

בואו לפורום סדירניקים