לפסטרנק יש ז' קטן. ככה, פשוט. אין דרך ליפות את זה, או לפתל במילים כדי להגיע לנקודה. קטן כמו קשיו, אולי פיסטוק חלבי. קטן, קטנטן. באזרחות זה לא הפריע לו, מעט הסקס שהוא עשה בחייו היה בחושך. חוץ מזה, באופן פרדוקסאלי, או שלא, את האיברים המוצנעים של החברים מהאזרחות, נדיר שתראו. את שערות הערווה של חברים מהצבא רואים מעשה שבשגרה. ופה מתחיל סיפורינו.

חלק א'– טירונות

פסטרנק לא התקלח בשלושת השבועות הראשונים שלו בצבא. רק בבית. בהתחלה זה היה סביל, אבל בשלב מסוים הוא הריח כמו קצביה שהמקרר הפסיק לעבוד בה. לא הייתה לו ברירה. ערב אחד, במסדר שימון שמירה, אחרי שהסמל צעק על כל מה שיש לצעוק, סיכם את כל מה שצריך לסכם, וטרטר את כל מי שצריך לטרטר, הוא נבח לפני סיום: "מי שיש לו בעיות ת"ש, מין, כלכלה יכול לבוא אליי". ושחרר את כולם. רק פסטרנק נשאר. "יש לי בעיות מין, הסמל". "קצת סבון נוזלי, זה יעבור". אמר לו הסמל. "לא, אתה לא מבין, הסמל". "פסטרנק", הסמל התרה "היית פה". הוא הסתלק. משלב זה והלאה הוא התקלח רק בשלוש בלילה, כשאף אחד לא ראה.

חלק ב' – סמ"פ

פסטרנק היה חייל לתפארת. הוא התקדם במעלה הדרגות והמעמדות. הוא היה מ"כ, אחר כך סמל, ולבסוף יצא לקורס קצינים. הוא היה מצטיין בבה"ד 1, ונרשם כאחד הקצינים המבטיחים. באופן טבעי, הוא נהיה תוך זמן קצר לסמ"פ. לא סתם ס', אלא כזה שכולם מעריצים.

אבל כמובן שבעיית הז' הזעיר לא נפתרה מעצמה. הוא המשיך לסחוב את מטלטלו הצנום והחיוור למקלחות ליליות. אפילו בימי החורף הקפואים של רמת הגולן, ימים בהם אפילו פינגווין אמיץ לב לא היה מעז, הוא רחץ את עצמו בחרש. מובן שהקור הביא איתו את תופעת הכיווץ, אבל באמת שאצל פסטרנק זה לא שינה יותר מידי.

חלק ג' – כרוניקה של סוף ידוע מראש

נשים משוות חזה, נוגעות ללא בושה. גברים לא. הם משווים, במבטים. נותנים קרדיטים לבעלי ז' יוצא דופן. מי שברכו הטבע בגליל רב גודל, יזכה לכינויים ולבדיחות, שאותם יספוג לא בלי קורת רוח. לתוך עובדות החיים הפשוטות האלה, נכנס הגורל. בכל הכוח. זה היה יום חמישי. פסטרנק חזר משבוע שטח, מסריח כמו נבלה בבוקר לפני צחצוח שיניים. הוא היה אמור להזדרז ולהמשיך לטקס קבלת הדוקטורט של אביו, באוניברסיטה בירושלים. הוא היה חייב להתקלח ולתפוס את האוטובוס הראשון.

מעולם הוא לא התקלח עם אנשים. "מה יכול להיות"? פסטרנק שאל את עצמו, "אני אזדרז ואף אחד לא ישים לב". הוא היה נחוש, אבל בפנים משהו פרפר. הוא לקח את המגבת והסבון ונעל כפכפים. הוא נכנס למקלחות. עיניו חשכו. שישה פזמניק"ים ישבו שם על כיסאות, ידיהם מקומטות, סימן לזמן הרב שישבו שם תחת המים החמים. הוא רצה לחזור על עקבותיו, אבל מיד קראו לו בעליצות שייכנס. הוא נכנס. "אולי האדים הסמיכים יסתירו אותי", הוא חשב. הוא נכנס. תוך שניות הפכה המולת הגברים לשקט רועם. הם הסתכלו אחד על השני, עד שפסטרנק סיים במהרה וברח החוצה.

חלק ד' – סוף מעשה

הם לא דיברו על זה ביניהם. אבל כדרכו של סוד, הוא נשמר בבטן, שורף וחורך, ומבקש לצאת. ומכיוון שכל אחד מכיר מישהי מהחמ"ל/ שלישות, הרי שהוא חייב יום אחד לשחרר את העול, בתוספת השארת רושם גברי נאה. כך עברה השמועה, והתגלגלה. בהתחלה חרישית, אבל אז מישהו כתב על השירותים: לפסטרנק יש ז' קטן. אחר כך התרבו הכתובות, הפכו למרושעות יותר, ובסוף צחקקו לו בפנים. לא נותרה לו ברירה. הוא הפר חוזה, ועזב את הצבא.

חלק ה' – מוסר השכל

מקלחות גברים יכולות להיות חוויה לא נעימה, ולא בגלל שהפלת את הסבון.

בואו לפורום הווי סדיר