מאת: מתן שריג

אז מה אתם אומרים: ספורטאים שבחרו להתמקד בקריירה שלהם ולא להתגייס לצה"ל- משרתים את המדינה או משתמטים לכל דבר?

הפרשה הידועה אודות בן סהר, הכדורגלן המחונן שעושה חייל באנגליה, הקפיצה את המודעות בציבור כלפי סוגיית הספורטאים שבחרו לא להתגייס לצה"ל.

בדומה למקרה הנ"ל, בשנים האחרונות נרשמו עוד מספר מקרים של ספורטאים שהעדיפו קריירה מוצלחת ומכניסה על פני השירות הצבאי בטענה שהאחרון עלול לפגוע בהמשך התפתחותם.

לגופו של עניין, זעקת הספורטאים המתגייסים מזכירה באופן די מדאיג את זעקתם של הסלבריטאים השואפים להשתמט מצה"ל בהקדם האפשרי.

ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות הללו הוא הטענה כי הספורטאים הם נושאי הדגל של מדינת וישראל וכי הם משרתים את המדינה בדרכם.

אך בדיוק את אותו הטיעון תיקח הזמרת שיום אחד תוכל לזכות בארוויזיון, כלה גם בכימאי הגאון שיוכל להביא לנו עוד פרס נובל לארון ועד לבחור שטוען שהוא עוד ישבור את שיא גינס בהעפת גומיות למרחק.

האין זו גאוות מדינה?
זאת ועוד שרבים מהספורטאים הידוענים הללו יכלו לבחור במסלול הספורטאים המצטיינים בצה"ל, ולמלא את תפקידם תוך שמירה על העיסוק בתחום הספורט, אך בחרו שקריירה קודמת לכל.
אין הרבה הבדלים בין הספורטאי עילוי לבין המשתמט, שכן מחויבותו של הראשון לצה"ל אפסית,

ואף מוסיפה לרגש הנחיתות מצד האחרים, שביום מן הימים גם הם יוכלו לכבוש את העולם, כל אחד בתחומו, ובכל זאת יתנו מעצמם את השלוש שנים הללו למען תקומת המדינה.

היום, דווקא כשאמון הציבור בצבא ירד לשיאי שפל חדשים, וכשאחד מכל ארבעה מתגייסים מוגדר כמשתמט, צה"ל חייב לעשות את הצעדים הדרושים ולהפסיק את מתן האפשרות לספורטאים שלא לשרת בצבא.

דווקא ברגע בצה"ל יגדיר את כל המתגייסים כשווים, אמון הציבור יגדל כמו גם רגשי הפטריוטיות אצל המתגייסים הצעירים.

ובשעה שחובבי הספורט בארצנו יקומו מכיסאם וימחו כנגד גיוסם של אותם כישרונות צעירים, רק ניתן להזכיר להם שהרבה לפני תקומתו של תחום הספורט במדינת ישראל, עומדת תקומתו של הצבא.

הערה: הכתבה נערכה בשנית ב- 20/8/07