איך מערכת כל כך גדולה ומאורגנת כמו צה"ל, שמצד אחד מחזיקה רזומה צבאי שלא היה מבייש את נפוליאון, מרשה לעצמה לתפעל את התהליך הראשוני של מיון מתגייסים (ראבק, רושם ראשוני...) בצורה כל כך שלומיאלית שלא נגיד מעוררת רחמים.

שלב אחרי שלב, תהליך אחרי תהליך, חשף בפניי צה"ל את צדדיו האפלים, עליהם אחראים (ובעיקר אחראיות), מתגייסים טריים שלא ממש מעניין אותם שלפני 5 שעות הגעתי ממעברה נידחת בשם כפר-יונה, ועכשיו, אחרי שביקרתי באיזור שלהם, הסקתי מסקנה שאולי המעברה שלי לא כל כך נידחת.

למעשה, אותם חיילים שבהנפת יד יכולים לקבוע אם תסיים את הצו ב-12 בצהריים או ב-12 בלילה, ממקמים אותך איפה שהוא בתחתית סדר העדיפויות שלהם, כשבדרך לטופ גוברים עליך  " השיר החדש של אייל גולן והיווני הזה", תובנות משמעותיות על החיים כמו "וואי את לא מבינה כמה אני לחוצה עכשיו, כאילו מישהו בא ומותח את הלב שלי כל פעם החוצה " ואפילו האקס של חמותה  " אבל אני אומרת לך שהוא הסתכל עליי, הוא כמעט הוציא לי את העיניים עם העיינים שלו".

אבל אותו יום ערור התחיל דווקא באופטימיות זעירה. הצבא כניראה ידע שאני מגיע היום לצו ובגלל זה הציב חמישה שומרים שייפתחו עבורי את השער, למרות שגם קיפוד שתוי יכול לעמוד במשימה הזאת. בכניסה למבנה עמד לידי בחור שתיכנן בראשו את האיומים על הבוחנים, אלא שלצערו הרב הוא נתפס כבר בכניסה כשחיילת אמיצה גילתה בתיקו את הנשק איתו התכוון לתקוף, פותחן קופסאות טונה. אז עכשיו, אחרי שזכיתי לקצת אקשן אמיתי, עליתי לקומה הראשונה שם חיכה לי שלב אימות הנתונים. אחרי שחיכיתי בתור כמו ילד טוב, נכנסתי לחדר, והתיישבתי מול חיילת עייפה משהו, לצידם של עוד עשרות בני נוער כמוני. אותה חיילת ניראתה עצבנית קצת, כשרוב הזמן נדמה שהיא בעיקר עושה טובה שהיא מדברת איתך.

אחרי אימות הנתונים שלחו אותי אל הראיון האישי.

עכשיו וידוי: מבחינתי הראיון האישי היה אמור להיות איזשהו טופ חדש שלא הגעתי אליו.

תכננתי כבר את המילים שלי שיסתיימו בהכזרת " ולתפארת מדינת ישראל..".

אבל, ושוב להפתעתי הרבה, אותו בוחן שראיין אותי שאל בעיקר שאלות חסרות כל תוכן, והדו- שיח ביננו ניראה בערך ככה:

ש: " איך התייחסת ללימודים בכיתה א' ?" (שאלה עקרונית ביותר ואף הכרחית לבטחון המדינה).

ת: (מה עובר עליו, מה זה כיתה א' בכלל?) " בכובד ראש. תמיד ידיעתי את חשיבות הלימודים עבורי ועבור המשך חיי".

אבל גם זה נגמר מתישהו. וכשזה נגמר התחיל הסיוט הגדול באמת- הפסיכוטכני. סדרת מבחנים מייגעים ומתישים שבנויים כך שברגע שסיימת אחד מהם ואתה מבסוט שגמרת עם זה, צץ לך עוד אחד, הפעם יותר מדכא, וחוזר חלילה.

ובסיום, הבדיקות הרפואיות. הבדיקות מורכבות משני שלבים: שלב ההמתנה שאורך במקרה הטוב שעה, במקרה הרע שלוש שעות, ושלב הדיקה שאורך דקה וחצי על השעון.

וזהו, כך יצאתי לי מהצו הראשון מיואש מתמיד ובעיקר מהעתיד הצבאי שלי ( מה גם אני הולך לתייק דפים ?!), הסתובבתי לי ביציאה מתל השומר וחשבתי, היי, למה להיות פסימי, לפחות קיבלתי את הסנדוויץ' המדהים הזה בחינם..