מאת: יואב

שלום לכולם, עברתי גיבוש חובלים שהתקיים בספטמבר 2009. להלן כמה טיפים על  הגיבוש:

אל תעזו לבוא בלי שעון' כי היו כמה חכמים שעשו את זה.
משחה נגד שפשפות חובה-חבר טוב ניסח את זה:"תגרד את העניינים לפני כל מסע ומסע") ויש בחניות של קמפינג תחתון בוקסר שמתייבש מהר ועוזר לשרוד את הגיבוש(לא מחליפים תחתונים 4 ימים ובטח שלא מתקלחים, אם החלפת גרביים אז אתה מלך.
פנס-על אף שאצלי לא הרשו ללמוד בלילה אני יודע שבגיבושים אחרים כן.
מגבונים- שוב מהסיבה שלא מתקלחים, זה כיף לנגב את הפנים מהמלח.
2-3 עטים,  אזיקונים ואולר.
 2-3 זוגות תחתונים וגרביים יספיקו, כנ"ל חולצות לבנות מתחת למדים – 2,3..
עדיף שיהיה לכם קל להתמצא בתיק מאשר שתביאו דברים "למקרה ש..." גם חטיפים תביאו 3-4, אצלנו בכלל אסרו חטיפים, אחד שתפסו אותו אוכל אמרו לו להזכיר להם בערב של שבירת דיסטנס שיש לו "עודף" של 85 קלוריות ולכן הוא קפץ מול כל המחלקה איזה 10 דק'... זה היה גדול.

לפני שנתחיל קצת סטטיסטיקה לאלה שאוהבים: 112 תותחים התחילו, 59 סיימו(לא פרשו) ורק 14 עברו ומתוכם 10 לשיט 3 למכונה ואלקטרון פנתר אחד. לכל מחלקה(20-22 איש בהתחלה 10-12 בסוף) יש 2 מפקדים מילואימניקים בדרגת רב סרן שהם יחליטו מי מכם יתקבל ומי לא ועוד 4 מפקדים צעירים(סג"מים או צוערים שהם יהיו איתכם רוב הזמן, יטרטרו אתכם ותשנאו אותם).

הנושא החשוב ביותר, שלא מצאתי הרבה התייחסות אליו באינטרנט הוא המנטליות, ההתמודדות עם המפקדים, החברים והכי חשוב עם עצמך.
לפני הגיבוש אני גיבשתי מספר עקרונות ברזל שללא ספק עזרו לי לעבור את הגיבוש: הראשון הוא אמינות, תמיד להיות סופר אמין וזה תופס גם כשאור הזרקורים לא עלייך, צריך להשתדל לעשות הכל כמו שמבקשים, בצורה הטובה ביותר ובכמות המדויקת. גם אם לפעמים אתם מרגישים פראיירים כשכולם מרמים או כשקשה ואתם לא יכולים לסיים את ה40 מרפקים שקיבלתם, דמיינו עצמכם עומדים במגרש המסדרים מקבלים את הסיכה והארון, האם הייתם מוכנים שזה מה שיעמוד ביניכם? העוד 5,6 מרפקים? העוד 10 דק' מסע? אני בטוח שלא וזה מוביל אותנו לעיקרון השני, הרצון:

חשוב שתבינו, הרצון בסופו של דבר זה פאקטור שיעזור לכם לסיים את הגיבוש ואולי גם לעבור, בסה"כ אתה יכול להיות הכי תותח בעולם אבל אם לא תראה להם שאתה מאוד רוצה קורס חובלים ואתה נותן הכול בשביל להתקבל לקורס אתה חד משמעית לא תעבור, אם תבוא בשביל השבוע ראיונות ולא בשביל הקורס, אתה תסיים אבל לא תעבור מכיוון שהצבא יודע שבלי המון רצון אתה לא תסיים את הקורס הארוך ביותר בצה"ל ואולי גם הקשה ביותר. תראו, מצד שני צריך גם טקט ופרופורציה זה לא גיבוש חי"ר לא צריך לצעוק ולגרום ראבק ורעל במסע ובספרינטים, פשוט תתעלו על הכאב בשקט ותבינו איזו הזדמנות פז קיבלתם, להתקבל לקורס חובלים, מהיוקרתיים של צה"ל, חלום של הרבה אנשים וכנראה גם שלכם. הכי קל להגיד הכל בראש ואני אתן הכל, אבל ברגע האמת לכולם קשה, לאלה שכבר שנתיים ביובל עילם ולאלה שרצו פעמיים בשבוע חודש לפני הגיבוש, כולם נדרשים לתת הכל אם זה במסע כאמור ואם זה במשימות שזה לא פחות חשוב, כשאתה כבר עייף מהיום הארוך ועכשיו צריך להרים את קורת העץ או החבית הכבדה צריך הרבה רצון או כשאתה כבר שעה מקיא על עצמך בסירת הקאות ועכשיו קיבלת משימת דיון תתעלה על עצמך ותשתתף על אף שזה לא קל, אבל זה מה שהמפקדים בודקים מי מוותר לעצמו ומי לא.

העיקרון השלישי בעל המון משקל הוא צוותיות, בסופו של דבר בוועדה שבה מחליטים אם התקבלתם או לא יש המון משקל לשאלון הסוציומטרי שמילאתם כל יום. אם בעיני המחלקה שלך אתה מפקד טוב או חבר טוב אז גם בעיני המפקדים זה מה שאתה! יגידו לכם כמה פעמים שכל אחד לעצמו אבל זה לא נכון, תנו יד לחברים אם זה במסע בשקט, אם זה ב2 דק' הפוגה שאתם יכולים לדבר לתת עצות ולהתחבר וגם אם זה בלילה כשישנים. כמובן הכל בגבול הטעם הטוב, לא להיות צבועים ולא להיות חסרי טקט כפי שכבר אמרתי.

------------

בערב הראשון   עשינו בוחן בר אור בריצה.  לא הייתי מדהים הייתי רק בשליש הראשון אולי כי לא הייתי רגיל לרוץ בתנאים כאלה כשאתה עייף ואכלת אוכל של בסיס לצהריים, אך לעומת זאת במרפקים ובבטן נתתי הכל ועשיתי תוצאה יפה אבל באמת שלעניות דעתי זה לא משנה הרבה, במיוחד לא בגיבוש שלנו, שמעתי שבגיבושים עם 150 איש ומעלה משחררים את ה25 איש הפחות טובים. עדיין תנו הכול בבר אור זה ייתן לכם ביטחון בהמשך הגיבוש.

למחרת בבוקר קמנו ב4:00 למסע בבה"ד, כ5 ק"מ כאשר כולם עם תד"ל אישי(תיק שבתוכו שק חול ששוקל כ10 קילו), ועוד שלושה עם פק"ל (שני אנשים עם ג'ריקן ששוקל 10 קילו ועוד אחד עם אלונקה סגורה שהיא לא כבדה אבל היא לא נוחה ממש). תראו כולם יגידו לכם שזה לא בעיה לסיים את המסע וזה נכון, כשאתה לא לוקח אפילו לשנייה את הפק"ל, לא דוחף חברים או בקיצור עושה את המינימום זה נכון, אבל כבר פתחת את הגיבוש ברגל שמאל, המפקדים שלך ראו שאתה סוציומט והכי גרוע החברים שלך ראו שאתה סוציומט ותמיד תזכרו שרושם ראשוני לא ניתן לשנות וזה מתקשר כמובן לעיקרון הצוותיות וגם לרצון.

לאחר המסע, נכנסנו לארוחת בוקר, משפט קצר על הארוחות: האוכל לא מגעיל .הבעיה שאין מגוון אם אתם יכולים לאכול קוט'ג עם לחם בבוקר ובערב ואורז לצהריים אתם תסתדרו או בקיצור אל תהיו מפונקים זה צבא בסה"כ.
ואז הלכנו למרינה והתחלנו ביום ים, הורדנו את הסירות למים, שימו לב שגם פה יש הרבה צוותיות, אם אתה תהיה זה שהולך להרים בחרטום יבינו שאתה סוציומט ועצלן אבל אם תרד למנוע אתה תיתפס כחבר טוב שלא חושב על עצמו כל הזמן ולא מנסה לבחור באופציה הקלה יותר.
יוצאים למים, תקבלו כל אחד תרגיל פיקוד בסיסי כמו להגיע ממקום למקום ולאחר מכן לבנות דברים מכלים בסיסים שנמצאים בסירה, אין טעם לפרט הפואנטה היא שלרוב זה לא מצליח אבל זה לא משנה רוצים לראות האם אתם מפקדים טובים אז לרגע שכחו שאתם בגיבוש ותפקדו הכי טוב שאתם יכולים, תשתמשו בכל מה שיש ובכל הצוות, תהיו נחושים וקילרים.

סירת ההקאות הידועה, אוהל צף מחניק ומסריח של 20 איש, לא מקום שתאהבו להיות בו כשעה שלמה אבל אל תשקעו במחשבות ודאגות שזה מה שמחכה לכם בסטילי"ם או בדבורות, אם הרגשתם טוב בס"ג זה מספיק,
סירת ההקאות נועדה לבדוק למי יש בעיות פיזיולוגיות קיצוניות(אלה שפורשים כ10%) ומי יודע להתפקס גם כשקשה או בקיצור, להקיא זה סבבה החוכמה היא לתפקד אח"כ, להיות פעיל בדיון ולחזור לעצמך כשחוזרים לעשות משימות בס"ג, הכי גרוע זה לשבת בצד לעצום עיניים ולהתרכז במחלת הים שלך במקום להיות פעיל בדיון או להיות פקוד ומפקד טוב בס"ג. חשוב שתמצו את עצמכם ביום ים, זה המבדק החשוב ביותר וכנ"ל המשימות חוף שיהיו לכם אחה"צ, תיקחו ברצינות כל משימה ומשימה, זו הזדמנות שנייה להרשים את המפקדים ואת הצוות כמפקד טוב במיוחד אם לא מיציתם את עצמכם בים.

-------------

הגענו ליום השלישי  האחרון כי למחרת זה כבר אחרי שבירת דיסטנס ומתחפפים מהבה"ד עד 11 בבוקר. למעשה הגיבוש הוא מהערב הראשון עד ליום השלישי אחרי המסע מה שאומר פחות מ48 שעות, אל תיבהלו מזה שברוטו זה 4 ימים.
בחזרה ליום השלישי שלי אישית היה גיהנום, בנוסף למסע הקשה יצא ששלושה מתוך 4 המפקדים הצעירים טרטרו אותי כאשר כל אחד חושב שהוא היחיד . אבל דווקא בגלל זה תוכלו להאמין לי כשאגיד לכם שאחרי שבירת דיסטנס, המפקד שהכי שנאת בגיבוש יהפוך להיות החבר הכי טוב שלך והכי תתפוס ממנו ותבין שהכל היה הצגה. אז קמנו ב 3:00 התכנסנו במגרש עם כל הציוד מוכן למסע וביקשתי הארכת זמן למלא מימיות כיוון שהייתי עסוק בלשפצר את הפק"לים של המחלקה. כמובן שקיבלתי רק שעל כל שנייה שזה לוקח אמר המפקד אני צריך לתת שכיבת סמיכה, לקח לי 40 שנ', הלכתי הצידה ונתתי 40 רק שכשבאתי להודיע למפקד שזה בוצע ואני מבקש לחזור למחלקה הוא בדיוק דיבר עם קצין אז הוא החליט שזאת סיבה מספיק טובה לתת לי עוד 40 אבל האמת היא שהוא רצה לבדוק אותי, רק שאני לא הבנתי את זה ו"ציקצקתי" - אז הוא צעק: "על הצקצוק 80!" וכך סגרתי 120 מרפקים בשביזות עוד לפני שהמסע התחיל אבל חשוב שתבינו אפילו עונש זה הזדמנות להוכיח את עצמכם, תהיו תמיד זקופים וגאים במה שאתם עושים אל תהיו סמרטוטים, תמיד תחשבו שאתם במבחן, אם מטרטרים אתכם יותר מכולם סימן שבלטתם יותר מכולם והם רוצים לבדוק אתכם בזכוכית מגדלת לפני שהם מכניסים אתכם לקורס.

לפני 4:30 לדעתי כבר היינו בחוף בטורים מוכנים למסע האחרון והמסכם כ-8 ק"מ בחוף/דיונות, על אף שהייתי שבוז ועייף מה120 מרפקים על הבוקר הרעל היה חזק באוויר, כשאתם רואים את המפקדים עם צבעים על הפנים ומבינים שהם מתרגשים כמעט כמוכם באמת שזה מרגש.
במסע, שוב יש דגש על צוותיות ורואים היטב מי סוציומט ומי לא, מי מחליף אנשים באלונקה וכמה זמן הוא נשאר שם ומי מסתפק בתד"ל שלו ומסתגר בתוך עצמו. אני אישית הייתי הרבה באלונקה ונתתי יד בשקט לחברה שהיו מאחורה, כל הזמן הייתי בשליטה וידעתי מה המצב של כל אחד מהחלקה, אני בטוח שהמפקדים שמו לב לזה וגם אם לא לפחות החברים אמרו שהרגישו. בסוף המסע תיזזו את המחלקה שלי בלבד והג'ריקן המפורק בדיוק היה אצלי הייתי צריך להחזיק אותו בידית במשך כל התיזוז, לראשונה ביקשתי חילוף אבל כל המחלקה כבר הייתה מתה כולם ראו שחור אבל אני עוד יותר ופה אתן טיפ חשוב נוסף, אם לכם קשה מאוד ואתם רואים שחבר שלכם באלונקה מרים יד תחשבו שלו עוד יותר קשה אז לכו ותחליפו אותו, אותי לא החליפו אבל אני בטוח שזה הביא לי הרבה נקודות זכות אצל המפקדים והכרת תודה מהצוות.

עוד כ10% פרשו במסע הזה, אם לא שברתם יד או רגל אל תעזו לפרוש זה החלק הפיזי האחרון של הגיבוש! זה המסע האחרון וטיפת זיעה האחרונה בגיבוש אז תנו הכול ותסיימו את הגיבוש או לפחות החלק הפיזי שלו בכבוד ובהרגשה שנתתם הכול, כי אם בסוף לא תעברו ותרגישו שלא נתתם באמת את כולכם בכל רגע ורגע, תחושת ההחמצה וההאשמה עצמית תהיה נוראית!

אז כמו שאמרתי המשך היום הוא לא פיזי הוא כולל מבחנים הרצאות וראיונות אישיים אבל גם בראיון אישי תבואו מוכנים עם תשובות אינטיליגנטיות, תחשבו לרגע עם עצמכם באמת למה אתם רוצים להיות בקורס אם לא עשיתם את זה עד עכשיו ותכינו תשובה טובה כי זה יעשה רושם ענק על המפקד.

--------

אחרי הארוחת צהריים ככל שמתקרבים לערב מתחילים לקרות דברים מוזרים ומצחיקים,  פתאום אתה שם לב שהמפקדים מחפשים להצחיק אותך וזה מהסיבה שבערב שוברים דיסטנס והם צריכים כמה ליצנים בשביל לעשות את הטקס יפה, הדיסטנס בגיבוש הוא עצום וככל שמתקרבים לשבירה המפקדים עושים דברים כדי להצחיק אותך ולטרטר אותך.

אספר סיפור אולי המצחיק ביותר שהיה אבל יחד עם זאת הרגע המשביז ביותר שהיה לי בגיבוש, לקחו את כל המחלקה שלי, שעשינו הרבה שטויות באותו היום והכניסו את כולם למצב 2 בחצר האחורית(חצר הטירטורים). בא צוער אחד(עם הרבה חוש הומור) ועם מגזין מהודר של "בלייזר"-"100 הבחורות הכי יפות". הוא עשה כמה פעולות מצחיקות שלא אוכל לפרט עליהן והעלה לנו קצת את המורל, אני שהוא בא ומול הפנים הראה לי תמונה כבר לא יכולתי, נקרעתי מצחוק ומכאב בידיים הכל פשוט יצא החוצה. בוא נאמר שזו הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בגיבוש, טרטרו אותי עד שראיתי כוכבים, כשרוב הגיבוש כבר הלך לחתום על ציוד ועלה על אזרחי אני רק סיימתי עם השיעור של הקצין שאז הכי שנאתי בצה"ל לא הבנתי למה הוא לא מפסיק עם זה, אני הבנתי את המסר אבל מצידו היה נראה שהוא פשוט נהנה לראות אותי רץ. 

הייתי שבוז לאלה במשך שעה עד שלקחו את כולנו אזרחים ויפים למרינה, צוער אחד השפיצים נתן לנו נאום על משמעותו של חיל הים בהגנה על המדינה ובהתקיימותה, כולם התמלאו גאווה וראבק ואז התחילה שבירת הדיסטנס הורו לכולם להביא את כל הצ'וקולוקים(חטיפים וממתקים בשפת חיל הים) בטענה שזה למפקדים, לאחר שהכל היה בערמה אותו צוער מצחיק הוריד את כולנו למצב שתיים בעצבים וצעק: "מי לעזאזל הקמצן שהביא במבמה שוש?" באותו רגע כל הגיבוש צחק בטירוף, גם המפקדים בקטנה אבל מהר מאוד הם הצהירו שרק למפקדים מותר לצחוק ומעכשיו מי שיצחק "יבלה לילה מלא ריגושים והפתעות" .נתנו לכמה מהחבר'ה לספר בדיחות, אחד עלה וסיפר בדיחה כל כך גרועה.  המפקד אמר לו "יאללה סתום לא מצחיק רוץ לטריבונה 30 שניות נגעת חזרת" אח"כ התבדחו על חשבוננו עוד קצת "מי לא יכול לסגור שבת? התוצאות יגיעו רק בראשון" היו אנשים שאשכרה האמינו לזה והרימו יד. 

הריצו אותנו קצת בממטרות ואז שוב הרעילו אותנו עם הסיסמה הידועה "אני רוצה להיות חובל" ואז בשיא הרעל הקצינים באו עם המדי א' פתאום קיבלנו שוק, איזה שפיצים הם ואז הם הורידו לראשונה את המשקפי שמש והכובע(אשכרה לא ראינו את העניים שלהם 4 ימים גם בלילה ובחדר אוכל) וגילינו שיש להם עניים ואז אמרו לראשונה את שמותיהם האישיים וגילינו שיש להם גם שם .  בקיצור זה היה רגע מרגש, התאהבנו בהם ודיברנו עד איזה 11 בלילה כמו החברים הכי טובים, הם סיפרו על עצמם ועל פעילויות מבצעיות שעשו, על איך זה לסיים את הקורס. לראשונה החמיאו לנו וסיפרו על רגעים מצחיקים שהיו בגיבוש, על כמה מכוערים אנחנו במדים וכן הלאה...

אין דרך טובה מזאת לסגור את הלילה האחרון, התקלחנו כמו בני אדם סוף סוף וקמנו למחרת ב6 לרגע המכריע בגיבוש, מסדר הטילים, נעמדים בשלשות כשמפקד הגיבוש(סא"ל) מקריא את השמות של מי שלא התקבל ומשחרר אותם הביתה, אני נשארתי עם עוד 13 אנשים מדהימים, העלית של הגיבוש ושל הנוער כולו כשאנחנו לא יודעים בוודאות שעברנו כי בגיבוש הקודם לא כל מי שנשאר אחרי המסדר טילים התקבל, כולם במתח, הסתדרנו בטור מול חדרו של מפקד ביה"ס לקצינים, אל"מ יוסי משיטה (מדהים כמה כבוד נותנים לו שם), הלחץ היה מטורף אבל כשאתה שומע ממנו את המילים "כל הכבוד, עברת והתקבלת לקורס חובלים מחזור 126 מגמת שיט" באמת שפתאום כל הקשיים שהיו בגיבוש מתגמדים ואתה בשוק מטורף, הרמנו כוסית עם משיטה, מפקד הגיבוש והמפקדים, היה מרגש בטירוף, פתאום אתה מבין כמה שהמאמץ הזה היה קטן ביחס לעובדה שהתקבלת לקורס חובלים, קורס שבו אתה יוצא קצין עם תואר ראשון ומופקד על חיים של עד 50 אנשים, כלי של עד חצי מיליארד דולר וחשוב מכל, על ביטחונם של כל אזרחי המדינה שלך.