הכל מתחיל יום לפני הטיסה שלי לגרמניה חודשיים לפני הגיוס. אני מקבלת את ההודעה הנוראית מכול: "מלש"בית יקרה בלה בלה, יעד גיוסך תצפיתנית בחיל האיסוף הקרבי". הייתי בהלם, התחלתי לעשות טלפונים, בירורים, גוגל, והמסקנה: חרא של תפקיד. בראש המחשבה העיקרית היא לברוח, לברוח, לברוח.
אז טסתי עם אבן בלב וחזרתי מוכנה להתחיל במאבק. ניסיונות של להשיג פטור מהתפקיד מרופא עיניים, רופא משפחה, קשרים- וכלום לא עזר. הדבר היחיד שנותר זה לסרב בבקו"ם.
מגיעה לבקו"ם עם עוד עשרות כמוני שלא רוצות את התפקיד, אבל מפחדות לסרב.
אני אחסוך מכם את כל הסיפור של הנסיעה עד לסיירים, שנראתה לי כמו נצח, את השוק שהיה אצל כולן בפנים, ואני אגיע לתכלס.
אחרי...
אחרי הקורס והטירונות הגעתי לאן שרציתי שזה עזה, לחמ"ל כיסופים. נכנסתי לשגרה של בקרים שמתחילים ב4 בבוקר, שינה של 12 בצהריים, ולפעמים 10 שעות מסך ביום. לא הבנתי איך הבנות האלה יכולות לשבת 4 שעות מול מסך (גם אלו עם ההפרעות קשב וריכוז). מהר מאוד הבנתי למה- הן העיניים של המדינה.
אם לא אנחנו אז מי? מי יצפה 24 שעות ביממה על גבולות ישראל, יאסוף מידע על פעילים שביום מן הימים ייפגעו בישראל. מי עוד חוץ מאתנו יסכל פיגועים לפעמים בדקה 90 ולפעמים הרבה זמן לפני שהם קורים, מי ידאג לכוחות שנמצאים בגזרות הכי חמות בשטח בלי הגנה מהאויב, מי יסכל מטענים, חציות גדר, הברחות, חדירות ליישובים יהודיים? התצפיתניות. היחידות ששם, 24 שעות, נותנות מעצמן מעל ומעבר בשביל בטחון מדינת ישראל.
תצפיתנית עובדת עם חיילים של גבעתי גולני והשאר, עובדת עם טנקים- שריון, עובדת עם הנדסה קרבית, עובדת עם לוחמי איסוף, עובדת עם אנשים שהם 40 שנה בצבא, מכווינה מסק"רים וזיקים וסוגרת אלפי מעגלים.
כל הכוחות האלה תלויים בה: אם היא תטעה ולו הטעות הקטנה ביותר- חיי אדם יכולים להילקח- וזה לא משנה אם בדיוק היה הלוחם הכי קרבי בצה"ל באזור, כי היחידה שיכולה לראות את האויב לפי כולם.
זו תחושת סיפוק אדירה וכול הלוחמים שמכירים תצפיתניות, יעידו שזו עבודת קודש ובכל רגע שהם יוצאים לסיור או למארב החיים שלהם בידיים שלהן, של בנות 18.
אני לא אשקר התפקיד דורש המון: המון ימים בבסיס, המון השקעה בחפיפה, המון זמן פנוי שמוקדש לדברים שמסביב, אבל מה שמחזיק אותנו כל משמרת מחדש- המשמעות האדירה של התפקיד.
כל אבן ושיח...
כל תצפיתנית מכירה את השטח שלה הרבה יותר מהאויב: כל אבן, כל שיח וכל ציר, וזה לא קל ללמוד את פרטי הפרטים, אבל היא עושה את זה- כי אם יום אחד יקרה משהו, היא תצטרך להכווין מהר- יש חיי אדם בידיים שלה.
יש תצפיתניות בעזה, במצרים, בירדן, ביהודה ושומרון, בסוריה ובלבנון. בכל מקום שעלול להוות איום. במקום אחד זה כל יום הכרזות וכל יום הכוונת כוחות, במקומות אחרים את איסוף מודיעין מקדים על פעילים של ארגונים.
קשה להסביר במילים כמה התפקיד הזה אדיר וכמה סיפוק מקבלים ממנו. שלא לדבר על כל הקצינים שהם בדרגות גבוהות שבאים ואומרים תודה לילדה בת 18-20 שסיכלה את הפיגוע הבא.
אם קיבלת את התפקיד הזה, ואת מחפשת תפקיד משמעותי: אל תתני לאחרים להגיד לך מה זה. אני תצפיתנית, חוויתי את כל מה שאת בטח חווה עכשיו, את ההתלבטות או מנגד את העצבים.
אם את מחפשת תפקיד משמעותי שיש בו תרומה מטורפת, זה בדיוק זה.