צילום: דובר צה"ל

מרים גילרון היא בת גרעין נח"ל ששירתה כחובשת בגדוד קרקל.

למה בחרת להיות לוחמת?

אהה.. שאלה קשה. עסקתי בחינוך כל החיים ורציתי משהו אחר. הייתי מדריכה בתנועת נוער. חשבתי שבתור בת גרעין האפשרות שלי להיות חובשת זה בקרקל. ידעתי שזה יהיה מאתגר. רציתי להכיר אנשים חדשים, כי מבחינה חברתית תמיד היה לי קל בחיים ורציתי משהו אחר.

ואז מה?

הגעתי לקרקל עם בנות הגרעין אבל היינו מעט חברים ולא קרובים כל כך אחד לשני. הכל היה חדש, פרצנו דרך. הטירונות היתה בבא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גבעתי. היו הרבה דברים לא קלים. במסע הכומתה צעדנו 24 ק"מ, יצאנו ב23:00 ובסיימנו ב6:00.

צילום: דובר צה"ל

אני הייתי הקשרית של הסמל (זאת שנצמדת למפקד עם מכשיר הקשר שלו על הגב שלה). באותו מסע רצתי וממש נהניתי (בניגוד למסעות האחרים). הרגשתי שהתעליתי על המסוגלות של עצמי. זו היתה הזדמנות לעודד את מי שקשה לו, להצחיק.. אחרי המסע, כל החברים מהבית עודדו והתלהבו. אבל שלא יחשבו- ממש לא הכל היה טוב, היו פרחות והסגל לא תמיד היה לעניין.

איך זה לרוץ על ג'בלאות עם בנים?

אני לא יודעת איך זה להיות רק עם בנות בצבא. נראה לי טבעי ככה. לפעמים מצחיק, יש את כל הכללים האלה של הצבא- חייבים לשמור מרחק מהמין השני לפחות של 40 ס"מ. העיקר זה ואז יש שיעור קרב מגע שבו מרתקים אחד את השני לרצפה, שזה הכי קרוב שאפשר. אבל אין מתח מיני, זה יותר כמו אח. הוא סוחב אותך במסעות אחת על אחד.

צילום: דובר צה"ל
ובכל זאת, בטח יש מתח מיני?

בטירונות ובאימון את נראית כמו גוש חרא ירוק מיובש. אחר כך יש יותר זמן להיות ביחד, לדבר, ואז גם נוצרו זוגות. זה קרה יותר בסגל... בוא נגיד שהסמ"פ מבקר את המפקדת לא רק כדי להביא נייר טואלט...

מה ההבדל בין פעילות הבנים לפעילות הבנות ביחידה?

כשיש קשיים פיסיים, עוזרים אחד לשני בלי קשר לבנים או בנות. מי שחזק עוזר למי שקשה לו יותר.

הגדוד שלך כיכב בכותרות בזמן ההתנתקות.

כן. אני הייתי עם המ"פ (מפקד פלוגה) ברכב כשפינינו יישובים. ביישוב שירת הים היה מטורף, אנשים קופצים מהגג, צריך לטפל בהם, אנשים שיצאו לים והתייבשו. ראינו חסרות בית שהתבצרו על הגג. אפילו שלא פיניתי בפועל, הייתי עם החברים שלי מהפלוגה שפינו, עזרתי להם להחזיק למפונים את הראש שלא ידפקו אותו בקיר. היה מאד קשה נפשית. בנצרים האדם היחיד שאני מכירה מכל גוש קטיף- דווקא המחלקה שלי קיבלה את הבית שלו. אולי בעצם זה היה טוב, כי ככה יצא שעלינו איתו לחדר ודיברנו יותר לעומק, בקטע של מה הלאה. החברות שלי ימניות, אחת רצתה לסרב פקודה. מצד אחד הייתי צריכה להיות שם בשבילן, ומצד שלי אני עם הדיעות שלי.

אילו עוד פעילויות מבצעיות אתם עושים?

קרקל ממונים על הגבול המצרי והירדני. אלו גבולות שלום, ולפעמים יש תחושה ששומרים "בכאילו". אנחנו שומרים בגיזרה מסויימת בגבול עם ירדן, אבל באיזור אחר של הגבול, מה שמפריד בין המדינות זה סך הכול עמוד, וזה די חסר השפעה לשמור .

אנחנו גם נמצאים בשטחים. באחת ההפגנות של הערבים היו הפרעות סדר, וחברה שלי מהגדוד היתה צריכה לחסום גופה את האבנים שהושלכו. זרקו על הפלוגה שלה כל כך הרבה אבנים והם לא יכלו לעשות כלום. הם התמלאו שטפי דם. התנפץ לה הפלאפון לאלפי רסיסים כי הוא היה בכיס.

ספרי איזה זיכרון מעניין שתקחי איתך מהשירות.

כשסיימתי את קורס חובשים, הגענו אני וחברה למפקדה של הגדוד בערבה. בילינו את היום במילוי טפסים. אף אחד שם לא מדבר איתך, כולם ג'ובניקים. לא החתימו אותנו על כלום, לא נשק, לא ציוד חובשים. התחיל להחשיך, לא ידענו איפה נישן. ונורא התגעגענו למחלקה שלא ראינו 4 חודשים. אז החלטנו למצוא את המחלקה שלנו, שישבה במוצב קטן באיזור, אבל אף פעם לא היינו שם. חיכינו שעתיים וחצי לאוטובוס, וכשירדנו, התחלנו ללכת לכיוון האורות של מה שחשבנו שזה המוצב. אחרי חצי שעה באמת הגענו למוצב, ליד פארן. על הבוקר מעירים אותי- היתה תאונה על כביש הערבה, ואני כחובשת צריכה להגיע למקום. ואני אז חובשת בלי ציוד, שזה לא שווה כלום. עליתי על סופשית (ג'יפ צבאי) מאחורה (אכלתי המון אבק). הספקתי לאסוף מהר איזו סכין וחוסם עורקים, ובפיג'מה ניסיתי להסביר לפצועים שאני חובשת. היו שם שברים ועצמות שיצאו לגמרי מהמקום. במזל אף אחד לא מת.

סיפור אחר- זה היה באימון (שטח, מנות קרב, בוץ ומגעיל). זה היה אמצע שומקום, אבל ממש קרוב לבאר שבע, ליד העבודה של אמא שלי. היתה עוד מישהי שאבא שלה היה באיזור ובדיוק קפץ להביא לה דיגומים וממתקים. אמרתי 'בטח אמא שלי יכולה להביא לי גם'. אירגנתי שהיא תבוא. אבל כשהתקרבה לאיזור, היא לא הצליחה לעלות על השביל למחנה. ככה היא הגיעה לשטח אש ונפלה לתעלה. אז היא התקשרה אלי עצבנית, מאחרת לעבודה ותקועה בבור בשטח אש. הרגשתי כל כך לא נעים... ניגשתי למפקדים, אז עוד היה דיסטנס, והם הביאו האמר (ג'יפ צבאי) לחלץ אותה. אני זוכרת שישבתי מאחורה, הדלת כמעט נפתחה בסיבובים, ואיפשהו קצת רציתי ליפול, רק לא להגיע... כשהגענו, אבא שלי כבר היה שם והצליח לחלץ אותה. היא נתנה לי את השקית, אמרה 'קחי' והלכה. באותה שבת התנדבתי להישאר שבת בבסיס...