יום הגיוס. העולם מתעורר לעוד בוקר שיגרתי: הנגר מנגר, הספר מספר, והתאילנדי עובד כבר כמה שעות בחממות. הם בשלהם, מעשה שיגרה, אבל אתה רוצה לצעוק לעברם שמשהו גדול עומד לקרות לך. בשערי הבקו"ם אתה עדיין מצליח לשמור על פאסון. אימא שלך הופכת למצב צבירה של ממחטה, אבא שלך צריך לבדוק כל דקה "משהו באוטו" וחוזר עם עיניים אדומות כאילו הוריד שישה ראשים. אחותך הקטנה מסתכלת עליך בקפדנות, כמו משחקת במשחק נבזי, שבו תפקידה הוא להודיע שהנה נשברת וגם אתה בוכה. בכל הסמטוחה הזאת אתה שוכח שעוד מעט אתה מתגייס, ומנסה להיזכר אם הכנסת לתיק סנדביצ'ים ליום הראשון. ואז כולם הולכים, ואתה פוסע עם התיק אל הלא נודע. הפוך את זה איך שתרצה, יור אין דה ארמי נוו (או בעברית: אכלת זין, שתה מיץ). 

תהליך הקליטה מתחיל. אתה עדיין שומר על קור רוח מסוים, בסך הכול אתה עוד על אזרחי. עומד קצת בתור, נותנים לך למלא כמה טפסים, שואלים כמה שאלות, זריקה בעכוזך השעיר, בדיקת סמים למי שנפל בהגרלה, צילום שיניים, וזהו פחות או יותר. לא נורא. אבל אז מגישים לך מדים, נעליים וכומתה. אתה לובש אותם בהיסוס, מנסה לראות מה אחרים עושים. כשאתה מסתכל על עצמך בראי, מתחיל ההלם לכרסם בך. מולך ניצב ילד שהתחפש לחייל. לרגע אתה מאושר, דומה לכולם. אבל מגדל הפיקוח כבר מבשר על סערת הרגשות שמתרגשת ובאה.

בשר טרי

אחרי זה אתה מקבל קיטבג, מיני ערכות שלעולם לא תשתמש בהן, טלכרט, רואה סרט על הצבא, מסתפר אם צריך. יום סהרורי. ברוכים הבאים לבירוקרטיה הצבאית. אתה נע ונד ממקום למקום, מתחנה לתחנה, ובעיקר עושה מה שאומרים לך, ורק את זה. זה נראה לך טבעי, כאילו כל החיים זה היה ככה. מדליק סיגריה. אתה בכלל לא מעשן, אבל מנסה להירגע. אולי תנחם אותך הידיעה שבמקום הזה ממש התחילו רבים אחרים לעשן. בינתיים מחתימים אותך על עוד דובון ושלושה זוגות גרביים, ומבקשים ממך שם וטלפון של קרוב, שבמקרה וקורה לך משהו ("חס וחלילה"), החפצים שלך וקצת כסף יעברו אליו. למה שיקרה לי משהו? אתה שואל את עצמך. אהה.. אידיוט, אתה נזכר, אני בצבא עכשיו.

כשאתה מסיים את התהליך ויוצא מהקליטה לבסיס המיון, צובאים עליך חיילים, כמו בסרטים אמריקאיים על בתי כלא, וצועקים: "בשר טרי! בשר טרי"! הם התגייסו שעתיים לפניך. אבל אתה מיד מבין שבמקום שנקרא צבא לזמן משמעות אחרת. שעתיים אחר כך תחזור לאותו מקום, ותצעק מיני פרפראות כ"צעירים" ו"תנגבו את החלב מהשפתיים" לאנשים אחרים. סוג של שיכרון כוח.

בסוף התהליך, בדרכך לאוהל ללילה ראשון בלי אימא, זה פתאום תוקף אותך. תחושה עמומה, שעוטפת אותך ומתעצמת בהדרגה. אתה אומר לעצמך שזה היה יום ארוך ומתיש, אבל שום אסון לא נגרם. כמו בטיול שנתי, במחנה של התנועה, או בכל סיטואציה שרע לך איתה, בסופו של יום או כמה ימים אתה חוזר הביתה. מוריד נעליים, עושה מקלחת קרה, שותה קולה, נרגע וחוזר לחיים הרגילים. רגע אחרי, אתה מבין שזה נגמר. החופש נגזל ממך ביום שמש באוגוסט/ יום גשם בנובמבר/ יום סתווי במרץ. החלשים מבנינו יסיימו את השירות שלהם כאן, גם אם יהיו עוד חודש או חודשיים בצבא. הרוב יגיעו לטירונות, יבכו קצת בהתחלה, ותוך תקופה מכסימלית של חודש ישכחו שהיו להם קודם חיים אחרים. אלא אם הם כדורגלנים. או דוגמניות. או סתם ג'ובניקים שהולכים הביתה בשתיים.