סרט רע לא רואים פעמיים

בצה"ל מתכננים להקים ב- 2007, "עיר" של בסיסי הדרכה בנגב. הבעיה היחידה היא שעיר הבה"דים הזו תקום ליד אתר הפסולת רמת חובב, שפולט גזים רעילים לסביבה.

מה זה רמת חובב?

רמת חובב הוא האתר הארצי לטיפול בפסולת רעילה ולסילוקה. הוא ממוקם בנגב, כ-12 ק"מ דרומית לבאר שבע. בין השאר מטופלים במפעל חומרים כמו נחושת אמוניאקלית, כרומטים, ציאנידים, סוללות משומשות, תיוניל כלוריד וחומרים אורגניים. את החומרים הללו מקבל האתר מכל רחבי הארץ ומשמיד אותם.

האם צה"ל מסכן את בריאות חייליו?

מזה שנים רבות מוחים תושבי באר שבע והסביבה והארגונים השונים הפועלים למען איכות הסביבה על מיקומו של האתר ועל הזיהום הרב שנוצר באוויר, במי התהום ובאדמה. עד היום לא נעשה דבר בנידון.

אליסה, חיילת לעתיד וכרגע תלמידת תיכון מצטרפת לחרדת תושבי הנגב: "אני לא מוכנה לסכן את הבריאות שלי ואת הבריאות של חיילים אחרים בגלל חוסר אחריות של צה"ל ושל הממשלה".

גורמים בכירים בממשלה ובאיכות הסביבה טוענים כי החומרים המצויים באתר מסוכנים מאוד וכי הפסולת הרעילה שנמצאת בו עלולה לסכן את בריאות החיילים, אם אכן תוקם ה"עיר" כמו שמתכננים בצה"ל.

בצה"ל אומרים בתגובה כי הטווח הנדרש ע"י איכות הסביבה הוא 5 ק"מ וכי ה"עיר" תמוקם כ-9 ק"מ מרמת חובב.

תסריט חוזר?

האם צה"ל יאלץ אותנו לראות את אותו הסרט פעמיים? הריי כבר היינו שם ב"פרשת הקישון", שעוררה קולות רבים בקרב הצוללנים, שעם השנים גילו מכנה משותף מלבד היותם באותה יחידה בתקופת הצבא- הסרטן. עד היום תלויה באוויר השאלה הגדולה, האם בצה"ל ידעו שהמים מזוהמים ובכל זאת נתנו פקודה ללוחמי הקומנדו הימי לצלול בהם פעם אחר פעם?

הלוחמים טוענים שכן, צה"ל כמובן מכחיש. בכל מקרה, ממש לא אהבנו את הסרט הזה. וסרט גרוע לא רואים פעמיים.

משרד ראש הממשלה הבטיח כי אם אכן יוכח בתחקיר שהמקום אינו ראוי, לא תוקם ה"עיר".

אנחנו את התחקיר שלנו כבר עשינו:

הזמן- שנת 2007
המקום- דרום הארץ, הנגב.
התכנון- הקמת בה"דים (בסיסי הדרכה) צה"ליים.
הסכנה- חשש לחיי החיילים שישרתו בבה"דים השונים.
הסיבה- הבה"דים יוקמו כ-9 ק"מ בלבד מאתר הפסולת רמת חובב.
המסקנה- אם יש חשש שהקמת ה"עיר" תסכן את בריאות החיילים, הפרוייקט- לא צריך להיות מאושר!

"לא ראינו ממטר"
מעיין נזכרת בשירות שלה ליד רמת חובב

"השעה היתה 2 בלילה כשיצאתי מאוהל הבנות לכיוון הפלוגה. רציתי להביא לחיילים חבילה שהיתה זרוקה בשלישות כי בדיוק חזרו מאימון. הסתכלתי למעלה ולא האמנתי. השמיים היו כתומים. אמנם בכל לילה בסביבות השעה הזאת היינו מתחילים להריח את הגזים מרמת חובב הסמוכה, אך באותו הלילה נשברו כל השיאים. לא יכולנו לראות ממטר. הרגשתי שאני שוחה במעין מעטה כתום, סמיך ובעל ריח חריף. משהו בתוכי אמר לי שלא כדאי לשאוף את הגזים האלה לריאות, וגם כשניסיתי לנשום, היתה צריבה בגרון.

באותו השבוע מישהו מהפלוגה לקח פנקס ועט לשירותים והעתיק מהקיר את הטלפון הגואל. כרמלה מנשה ענתה מיד, הקשיבה לכל התלונות, התעניינה ואם אני זוכרת נכון היא באמת עלתה עם זה לשידור ברדיו. התחילו שמועות שיוציאו משם את כל גדודי החי"ר, כמונו, וגם את בסיס המשטרה הצבאית שישבה בסמוך. מאז עברו שבע שנים, כנראה מספיק זמן כדי לשכוח ולהתחיל לתכנן מחדש איך יעבירו אלפי חיילים להתגורר תחת שמי הרעל". (מעיין)