בסוף שנות ה- 80 ותחילת ה- 90 כבשו את מסכינו (האחד) מגה סטארים, שלמעשה היו בני גילנו. עם השנים כמעט ושכחנו אותם, לפעמים העלנו באוב פוסטר קרוע. אבל הם המשיכו בחייהם, והיום הם חיילים, משרתים כמו כולם את צבא ההגנה. יצאנו לבדוק איזה צבא חיכה להם.

קיפי בן קיפוד

קיפי חב את חייו לצבא. דטנר ויונה עזבו את רחוב סומסום. אבנר וחנה סגרו את המאפיה. האוטו של מוישה אופניק נגרר על ידי העירייה. במהרה, "המאורה" שלו הצדיקה את שמה. היא התמלאה בעשן של באנגים בכמות שמייצרת הארובה בחדרה. אבל אז קיפי התגייס, ופתח דף חדש בחייו. הוא עשה טירונות כלל צה"לית, משום שהפרופיל ירד לו ל- 64 עקב מחלת הפה והטלפיים ממנה סבל.

קיפי היה מצטיין מחלקתי, ולכן פינקו אותו באחד התפקידים הנחשקים בצה"ל– רכז שיבוץ מחדש של בנות בבקו"ם. מיותר לציין שהקוצים שלו נעמדו, ולא פעם. אפילו הבת של שרי צוריאל זכתה לראות מקרוב את ורדרדות איבריו. בשלב מסוים חיי ההוללות נמאסו עליו, ועכשיו הוא פשוט מנסה להעביר את השירות בשלום. עולה לאוטובוס בבוקר, מתמודד כל הזמן עם נהגי אגד שלא מזהים אותו בחוגר עם קוצים ארוכים, משתדל לא להיתקל בשוטרים צבאיים שיעירו לו על נעלי הבית (יש לו אישור, אבל לוקח לו הרבה זמן לשכנע באמיתותו). ובעיקר, עוזר בבגרויות לקיפוד החצי יהודי– חצי ערבי, מרחוב סומסום החדש.

פינגי

פינגי היה אמור להתגייס ליחידת האלפניסטים השושואיסטית. לכאורה, הוא אוחז בתנאי הקבלה הבסיסי- אל הקור הוא מישיר מבט, והקור משפיל את עיניו. אבל הוא נפל בסיווג הביטחוני. בהתחלה עוד קיבלו את הרעיון שפינגווין יכול להסתדר בחום הישראלי הבלתי נסבל. אחר כך בלעו את הצפרדע בדמותו של פינגווין ממוצא קוטבי, הדובר עברית רהוטה סטייל אבשלום קור. בהמשך הצליחו להחליק את העובדה, שפינגווין ממוצע מגיע לכוכב "פרפר נחמד" לאשכים. אבל מה ששבר אותם באמת היה הגילוי שסבא של פינגי הוא בן אדם- לא אחר מאשר אברהם מור החביב. יש גבול כמה ביטחון שדה יכול לספוג. בימים אלה משמש סמל פינגי כמש"ק חינוך בבט"ר מג"ב, אחד התפקידים הכי פחות נחוצים בצבא.

מרקו

סמ"ר מרקו עובד בשעה זו כמו חמוריקו בחנות ירקות בשוק בפתח תקווה. למעשה הוא בחופשת שחרור, אוטוטו באזרחות, מנסה לחסוך כסף בכדי לנסוע לאימא שלו. השירות הצבאי לא היה קל לידידינו מרקו. ראשית, הוא היה חייל בודד- אבא באיטליה, אימא בארגנטינה. הפקידה בבקו"ם טעתה לחשוב שהוא ערס, בגלל השם, ושיבצה אותו בגולני. אבל מהר מאוד התגלה אופיו הרכרוכי. בשנה הראשונה הוא עוד בילה את השבתות עם אחיו אנטוניו, שהצבא שכר לו דירה בגבעתיים. זו הייתה דווקא תקופה נחמדה, אבל אנטוניו השתחרר וחזר לאיטליה, ואת מרקו תקפו געגועים עזים לאימו. מובן שמיד הפך לבדיחה של החבר'ה.

אז קרה הדבר שמפחיד את צה"ל יותר ממלחמות או איום גרעיני– מרקו איבד לגמרי את לחץ הבית. לצבא אין דרך להתמודד עם חיילים שאי אפשר לאיים עליהם בהשארות שבת. כך התדרדר מרקו, עד שלבסוף נפלט מגולני. אחר כך הוא התגלגל ללהקה צבאית, בזכות הניסיון האומנותי שלו בתיאטרון הבובות של פפינו. גם שם הגעגועים לאימא העבירו אותו על דעתו. לבסוף הפך לפקיד בקריה, וזכה לאישור עבודה ממש"קית ת"ש. הכול כדי להגיע לאימא.

טיפטיפון

סגן טיפטיפון פיקד על פלוגה בסיירת אגוז. אומץ הלב שלו ליווה אותו כל חייו הקצרים. הוא נהרג בפעולה מבצעית בכפר ליד ג'נין, וקיבל את עיטור הגבורה עם מותו. אני מודה שדמעות חונקות את גרוני בכתיבת שורות אלה, אבל העוצמה שהאיש הזה שידר, ההשפעה העצומה שלו על אחרים, תמיד תהיה בליבי. וטיפטיפ? כן, הם היו ביחד כשהכול קרה. אחרי חודש נסעה ליפן, ומאז לא שמעו עליה. תנצב"ה.

נילס הולגרסון

את נילס הולגרסן לא רצו לגייס. הצבא, כידוע, לא מגייס מתחת לגובה מסוים. למזלו, המכשף החזיר אותו לגודלו הנורמאלי בדיוק כשקיבל זימונים לבדיקות הרפואיות. בשלב הראשון ממש לא היה לו קל. עם המצנפת האדומה, הנעליים המחודדות, הוסט החום והשיער הבלונדיני, כולם היו בטוחים שהוא מתחיל רכבת בחתונה. כלומר נושך בפיקה. זאת אומרת לובש את הבוקסר הפוך. בקיצור, הומו. אז חוץ ממסעות, שכולם היו קטנים עליו אחרי זה שעבר, החבר'ה די התעללו בו. מעטים היו נחמדים אליו, אבל רק בגלל שאחותו הייתה מתנדבת שבדית קוזינאית בקיבוץ עין השופט.

למזלו, המפקדת אקא הצילה אותו. באותה תקופה היא הייתה מפקדת טייסת בתל נוף, ומשכה אותו אליה. כך יצא שבשנה האחרונה משרת כפקח טיסה. תמיד הוא מבקש מהטייסים שאם אחד מהם יראה את חברו הטוב מולי, שימסור לו ד"ש. הוא לא יודע שמולי הפך כבר מזמן לכבד אווז על מצע של פירה ובצל מטוגן. חבל.

יש גיבורי ילדות ששכחנו? כיתבו לנו לכאן

בואו לפורום הווי סדיר