צילום רפרודוקציה רב"ט גלעד שליט
|
"כששמעתי על חטיפת החייל, קיבלתי צמרמורת בכל הגוף. לא האמנתי ששוב זה קרה. הכל חוזר אליי כמו בחלום נורא. האירוע הזה טלטל אותי והחזיר אותי 6 שנים לאחור. הרגע שבו קיבלנו את ההודעה, אי הוודאות, התקוות, הפחדים, החרדות, המאבק והסוף הנורא מכל", כך אמרה השבוע ציפורה אביטן, אימו של סמ"ר עדי אביטן שנחטף בהר דב באוקטובר 2000 ביחד עם שניים מחבריו לגדוד ההנדסה, סמ"ר עומר סועאד וסמ"ר בני אברהם.
כמוה, גם אני נזכרת בדאגה הבלתי פוסקת, באחיזה בכל פיסת מידע האם החטופים בחיים, מה עלה בגורלם, בצער של המשפחות, בכאב, בתקווה הענקית שאולי... אולי הם יחזרו הביתה בשלום. זכור לי היום שהחזירו אותם, בארונות, לאחר שלוש שנות מאבק, והתקווה פשוט התנפצה לרסיסים. עד הרגע האחרון האמנתי שהם בחיים. עד הרגע האחרון התפללתי, התחננתי שהם יופיעו עומדים על הרגליים, מחייכים, צוחקים ויהיה לסיפור הזה סוף טוב.
קשה לתאר מה עובר לאמא, למשפחה ולחברים בראש ובלב ברגעים כאלה. אני יודעת שבאותו היום אני הרגשתי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה עצב. כל הרגשות פשוט חדרו אליי דרך מסך הטלוויזיה. הרגשתי כאילו מישהו שולח לי יד ללב ומנסה בכל הכח לעקור אותו. אני לא חושבת שהיה מישהו שנשאר אדיש, שלא בכה, שהדמעות לא חנקו לו את הגרון. באותו הרגע הסתכלתי לשמיים וקיוויתי שזו הפעם האחרונה שמישהו יצטרך לעבור את מה שעובר על המשפחות האלה. קיוויתי שזו הפעם האחרונה שמשאירים מישהו במצב של אי וודאות כל כך הרבה זמן. חשבתי לעצמי... שחוסר הוודאות הנוראי הזה יכול למוטט גם את הבנאדם הכי חזק שקיים.
והנה אנחנו, שש שנים וחצי אחרי, עומדים בפני אותו המצב. מתפללים שהסוף הזה יהיה שונה, מתפללים שרב"ט גלעד שליט יחזור הביתה בשלום. מתפללים בכל הכח שהמשפחה הזו לא תצטרך לעבור את מה שעבר על משפחות חטופים קודמים, שיהיה לה קצת נחת, שהיא תזכה לקצת שקט נפשי.