צילום: דובר צה"ל
|
במלחמת המפרץ, חברים שלנו מגבעתיים ארזו את החפצים שלהם ובאו אלינו, לכרמיאל. שהינו שבע נפשות בחדרון פיצפון ואטום, מתוכם שלושה ילדים שכל שעניין אותם היה לראות את הדרדסים בבוקר.
בסוף המלחמה, כל הילדים בגן שלנו קיבלו מהגננת שרשרת עם לב, שעליה הכיתוב: "עברנו גם את זה" – יצאנו גיבורים, שמנו מסיכות גז בזמן, הקשבנו לגננת כשאמרה להיכנס לחדר האטום והרגשנו כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בנו, כי הגננת אמרה ככה.
ועכשיו, אחרי שהתפכחנו קצת מתובנות גיל 5, ואחרי ששירתנו בצבא, אנחנו יודעים שהדברים האלו אמיתיים, ושהם פוגעים, פוצעים והורגים.
אז נכון, עכשיו זה לא סקאדים, ואין יותר סדאם חוסיין עם אבעבועות שחורות, אבל יש מטורף אחר בסביבה שאם רק היה יכול, היה משמיד את ישראל מזמן.
אתמול, כשחזרתי לכרמיאל מהעיר הגדולה, פיניתי קצת את המקלט/מחסן שלנו, שיהיה מקום לשלושה כיסאות, לכל מקרה. ההורים שלי, שעברו מלחמות לא מעטות, קצת גיחכו ואמר שאין מצב שיגיע טיל קטיושה לכרמיאל.
כל אופנוע נשמע כמו קטיושה
אתמול נפלה קטיושה במג'דל כרום, אחד מהכפרים שמקיפים את העיר שלנו. היום נפלה בפקיעין, ולפני כמה שעות נפלו שתי קטיושות בכרמיאל עצמה.
פתאום צריך לארגן מרחבים מוגנים, להתקשר לכולם אחרי כל דיווח חדשות ולהודיע שאנחנו בסדר, להשתיק טלוויזיות כל חמש שניות כי כל אופנוע שעובר ליד הבית נשמע עמו קטיושה מתקרבת...
הבומים של הקטיושות נשמעים ממרחק של עד 10 דקות נסיעה, מה שאומר שעל כל קטיושה ששומעים, אפשר ממש לשמוע את נסראללה מחייך מהבונקר שלו בדרום ביירות, ואפשר להרגיש איך הקטיושות סוגרות על העיר שלנו עוד ועוד.
בינתיים רק אמסור לתושבים שנשארו במקומות המופצצים ללא סוף: הישארו איתנים, כל המדינה מאחוריכם. צה"ל עושה כל שביכולתו להגן עליכם ועלינו, רק צריך לסמוך עליו ולקוות שעוצמתו ממלחמות קודמות נשארה כשהיתה.