אני מת להשתחרר

הקריאות לקיצור שירות החובה הן הזדמנות מצוינת לצבא לבחון את עצמו: האם המדיניות בה הוא נוקט מזה שנים רבות, לחייב עתודאים ובוגרי קורסים קדם צבאיים (קד"צים) בשירות קבע מכוח דוקטרינות משפטיות בלתי ברורות, לא צריכה להגיע לסיומה?

ביום ג´, 2 ליולי 2005, הציג שר האוצר, בנימין נתניהו, את תוכניתו הכלכלית לשנת 2006. בין ההצעות, הציע נתניהו לקצץ את שירות החובה בחצי שנה. מהצעתו של השר נתניהו עולה כי משרד האוצר סבור שהצבא יכול להסתדר עם פחות חיילים, ועם תקופות שירות קצרות יותר. בעבר, תוכניות דומות הוצעו דווקא על ידי הצבא, ותמיד נגנזו בשל צורכי השעה.
אך בטרם יקוצר השירות הצבאי של כל החיילים, התקפות משרד האוצר על תקציב הביטחון הם דווקא הזדמנות מצוינת לצבא לבצע מהלך היסטורי, מהלך מתבקש ונכון תקציבית וגם מוסרית – לבטל את מוסד ה"התחייבות הקשיחה".

ההתחייבות הקשיחה, אותו "מוסד משפטי" המאפשר לרשויות הצבא להותיר בקבע עתודאים, בוגרי קורסים קדם צבאיים, בוגרי קורס קצינים וכיו"ב, זכתה לביקורת רבה מצד חיילים רבים, אך היא נמצאת בקונצנזוס רחב בחשיבה הצבאית ומקובלת על דרגי כוח האדם הצבא, הפרקליטות הצבאית ואפילו נציב קבילות החיילים.

התפיסה המונהגת על ידי הצבא לפיה "ההתחייבות הקשיחה" חוקית, המקובלת על בכירי הפרקליטות הצבאית, ולמרבה הצער, גם על הגוף שאמור לדאוג לזכויות החיילים– נציב הקבילות, ויש לה גם עוגן מסוים במגדל השן – בית המשפט העליון, היא תפיסה מיושנת, ערכאית, ואינה מתיישבת עם שיטתנו המשפטית, אבל את הטיעון המשפטי בעניין זה נותיר למאמר אחר.
לטענתנו– התעקשותו של הצבא להותיר בשירות מאות (אם לא אלפי) חיילים בוגרי קד"צים ועתודאים, גורמת לפגיעה עצומה בצבא עצמו:

1. אותם מאות חיילים ממורמרים לרוב ממלאים את תפקידיהם בעצלתיים ואינם עושים, למעשה, דבר. אדם אשר נפשו משחרת להיות במקום אחר לעולם לא יהיה עובד אפקטיבי. ניתן אולי לחייב אדם להגיע למקום מסוים, אך לחייב אותו לרצות לעבוד– לא ניתן. עובד שאמור למלא תפקיד איכותי ולעתים קרובות אקדמאי, ושאינו מעונין לעשות זאת, יהיה עובד גרוע שלא יועיל בדבר למערכת שהוא נמצא בה.

2. הנימוק של הצבא כי הוא לא משחרר בוגרי קד"צ ועתודאים על מנת שלא לעודד מגמת שחרור המונית הוא נימוק אווילי. הדבר היחיד שהצבא משיג בכך הוא שהוא גורם למרמור גם בקרב חיילי קד"צ ועתודאים שכלל אינם רוצים להשתחרר. הצבא יוצר בצורה כזו תחושה לפיה הצבא הוא מקום רע להיות בו.

3. מדובר באנשי קבע שעולה לצבא סכומי עתק להחזיק, וכאמור – תפקודם מרגע שהם מסיימים את שירות החובה רק מדרדר.

4. תשובה לנימוק הנפוץ של הצבא שההתחייבות הקשיחה מאפשרת לו לתכנן כוח אדם– ההתחייבות הקשיחה הורסת לצבא לחלוטין את תכנון כוח האדם. יחידות צבאיות משופעות עתודאים וחיילי קד"צ, ביודעם שחיילים מסוימים צפויים לשרת זמן רב יותר נוטות להסתמכות יתר על כוחות צבא קבע. אותם כוחות צבא קבע מכזיבים, שכן, כאמור, אף אחד לא אוהב שכופים עליו לעבוד, ולבסוף, אותן יחידות נקלעות למצוקת כוח אדם חריפה.

5. הקיצוצים המאסיביים בתקציב הביטחון הביאו לקיצוצים מקבילים בתקני הקבע. היות וקציני הצבא הבכירים נוטים, למרבה הפלא, להגן על עצמם, הופנו הקיצוצים לדרגות הנמוכות – ואלפי חותמים על התחייבויות קשיחות שוחררו. במילים אחרות, ייתכן וניתן היה להסתמך על בוגרי קד"צ ועתודאים בעולם אידיאלי, אך בעולם בו יש לקצץ מדי תקופה קצרה תקני קבע, אין ליחידה צבאית כל דרך לדעת אם תוכל להסתמך על בוגר קד"צ מסוים או לא.

6. המציאות מוכיחה כי ביחידות בהן היו קיצוצים מאסיביים בתקני קבע בדרגות נמוכות, היחידות הסתגלו ולמדו "להסתדר" עם אנשי חובה.

לסיכום, ייתכן ויש מקום להגדיל את מספר אנשי הקד"צ והעתודאים, על מנת שכמות חיילי החובה הממלאים תפקידים אלה תגדל, אך המשך החזקתם של חיילים אלה בשירות קבע כפוי הוא בבחינת נטל על הצבא, לצד קטסטרופה מוסרית.

אהבתם את הכתבה? תוכלו לקרוא עוד בספר "לפנים משורת הדין"