צילום: דובר צה"ל

רעל
אחרי שנה כמפל"ג, כחופ"ל אוגוסט 06' - חופ"ל לא עצלן אמנם, אבל עדיין חופ"ל... - עמדו בפניי כל האפשרויות שיש בפני חובש קרבי: ללכת לתאג"ד, להיות חופ"ל שוב עד סוף השירות או ללכת לאחת הוותיקות אצלנו בגדוד. השיקולים שהיו לי היו בעיקר שיקולי רעל שכבר לא חשבתי שקיים בי. אמרתי לעצמי: "אין מצב שאתה מפסיד עוד מלחמה". במלחמה האחרונה ביקשתי להצטרף ולעזור אבל לא נתנו לי. ולהיות חייל בקרבי בזמן מלחמה נוספת ולא לעזור לא בא בחשבון. "תהיה חופ"ל בבא"ח כל השירות שלך?" – תאכלס, לא בשביל זה התגייסתי, למרות שאני חושב שחופ"ל לא חייב להיות חפ"שן ויכול לתרום הרבה. "מה קשור תאג"ד עכשיו?" – תאכלס, מה קשור? אז אמרתי לעצמי, במעט הרעל שעוד לא נעלם: "יאללה, נלך להיות חפ"ש מרץ 05' במסייעת עם חבר'ה צעירים ממני". אחרי רגילה הגעתי למחלקת המרגמות של מסייעת 'שחם'.

היום הראשון שלי
עוד לא החלפתי למדי ב' וכבר התחלתי לעזור בבניית אוהל שאמור היה לשמש אותנו כחדר אוכל. הקמנו אותו אחרי זה במשך עוד שבועיים עד שוויתרנו. לא ברור מאיזה שנה הוא. אחרי זה ארוחת ערב, פינוי א.ערב, שטיפת א.ערב, טפ"ש מונפץ על מנת שלא נלך לישון מוקדם. 12 בלילה, נגמר היום? נגמר היום. 2 בלילה: השמירה הראשונה שלי מזה שנה. לא נורא. כבר שכחתי ששמירה זה גם זמן טוב למחשבות, קצת להירגע. השמירה עוברת מהר יחסית. אחרי השמירה הלכתי לישון, עוד לא נרדמתי וכבר השכמה לכוננות. באתי בגישה של לקבל עם חיוך דברים, אז אני מחייך וקם. למה לא לטחון?

טוב, נגמרת לה הכוננות, באתי לישון קצת. ישנתי בסביבות הרבע שעה. מישהו בא אליי, בחור טוב. "שומע, אחי?" –"מה?" –"צריכים אותך בחמ"ל" –"נו? שיחכו שאני אקום" –"לא, צריכים שתהיה רץ חמ"ל. הוא קצת לא הבין אותי שאמרתי שיחכו...סבבה, קמתי לרץ חמ"ל. נתתי שם גם איזה שעתיים ומשהו עד שמחליפים אותי. הולכתי לישון, שוב, בפעם הרביעית! שעה וחצי מאוחר יותר - השכמת מוצב (למה, ריבונו של עולם, צריך מסדר דגל? אנחנו בקרבי, כנראה שאנחנו מאמינים ברעיון הזה של מדינה ליהודים). סיכום ביניים: עד עכשיו עוד לא עשרים וארבע שעות במסייעת ואני כבר עם עיניים אדומות, עייף ושחוק.

השכמת מוצב, כאמור, מתחיל לו יום חדש. האמת שאני לא מאמין בכל משחקי הפז"ם האלה, אבל בכל זאת, אולי מישהו יודע כמה עוד?

עכשיו אני אחרי חודש וחצי במסייעת והאמת, שעם ציניות בצד, אין כל רע בחפ"שיות ובסך הכול די נחמד לפעמים. הכול עניין של גישה. ברור שיש יותר עצבים ועבודה, יותר שחיקה, ושלי קל לדבר כי גם חייתי טוב תקופה לא קצרה. אבל באמת שהכול עניין של גישה ובסופו של דבר הכול עובר. ושוב, בלי ציניות, אני מאמין שקיבלתי החלטה טובה.