זה קרה בחדר האוכל. התחלנו להעמיס את התבשילים שאני חייבת לציין, לא נראו מפתים כל כך, אך גם לא גרועים. בעודי מסתכלת על הנקניקיות העטופות בבצק, עלתה במוחי השאלה- מה העניין עם "משה בתיבה"?
אם אתם לא מכירים את המינוח, הרשו לי להאיר עיניכם. מדובר באותו מאכל, שמקור שמו כפי הנראה, נגזר מהתנ"ך. זוהי נקניקייה עטופה בבצק עלים, במעין צורה שסוגרת עליה וכורכת את הנקניקייה. המאכל די טעים, ואני מאמינה שלרובנו יצא לאכול זאת כשהיינו ילדים. (או שסתם היתה לי ילדות מוזרה). אז אוכלים את המאכל הזה פשוט ככה, ומתענגים, הן על הצורה והן על הטעם.
אולם הרעיון שבצבא מגישים את אותה המנה כבר שנים על גבי שנים מעורר חשדות. אמנם האוכל בצבא אינו מאופיין בגיוון רב, אבל פה ושם אפשר לראות הבדל קטן בתיבול, השולט בצבעיו על חדר האוכל, או בכמות השמן- לפעמים נשפך קצת יותר, לפעמים קצת פחות. אבל "משה בתיבה" נשאר כשם שהיה מתחילת דרכו.
עד מתי ימשיכו להגיש את המנה המגולגלת? האם גם נכדינו יזכו לראות את תפארת המטבח הצבאי המדובר? האם הכתבות שהיו בעיתון לפני מספר שנים על העובדה שנקניקייה זה דבר מסרטן לא גרמו לצבא לחשוש מעט? האם יצוץ דיון נוסף ומעמיק על חסרונותיה ויתרונותיה של הנקניקייה?
בואו לא נכחיש: המעניין ביותר זו האנלוגיה שאפשר לעשות בין הנקניקיה הזו לבין – מה בעצם? גבריות עטופה? האם אתם מנסים להעביר לנו מסר צבאי כלשהו, דרך חדר האוכל? אם נחשוד לרגע שכן, נבין אולי שהצבא מבקש מאיתנו לעטוף את עצמנו היטב, ולהישאר כך, באותה המסגרת הקיימת, דוממים ועטופים בבצק עלים עשיר וקריספי. אך צריך לזכור שכל מה שהוא קריספי כל כך, ניתן גם לשבור בקלות יתרה.
אני חושבת שבהחלט מתחבא פה מסר כלשהו, כלפינו, הצעירים שנמצאים במסגרת הזו שחובה עלינו לשרת בה. כן, כן, וגם כבוד הוא לנו. ובנימה אופטימית זו, אני מאחלת לכם, החיילים, שתמשיכו לנגוס במאכל הזה לעד כשעכשיו לפחות עצם משמעותו יעלה חיוך על שפתותיכם.