מכירים את ההרגשה שבאה אחרי שראיתם סרט טוב, אבל ממש טוב, שהזיז לכם משהו שם בפנים- וכל מה שבא לכם זה לשלוח את כל החברים שלכם לראות את הסרט, להפיץ את השמועה כמה שיותר רחוק? ההרגשה הזאת תקפה גם לגבי שיר טוב ששמעתם, חוף יפה שמצאתם, וגם- משהו שגיליתי לאחרונה- לגבי הצגות. זה קרה כשהלכתי לתיאטרון "בית צבי", לצפות בהצגה "טירונות".

מדובר בהצגה חדשה שמעלים תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה על פי מחזה של ניל סימון. המחזה מספר את סיפורם של שישה חיילים אמריקאיים, שמצטרפים בשנת 1943 למלחמה. אלה צעירים שהשאירו מאחור את משפחתם, את עבודתם ואת החברה, ובין לילה מצופים להפוך לחיילים מן השורה. כל זה בידיעה שכ-60 אחוז מהם כנראה לא יחזרו.

אז איך מכל הפרטים האלה מצליחים לגרום לקהל לצחוק? תשאלו את צוות השחקנים הנהדר, שנותן הופעה כל כך משכנעת עד שבא לנו לצעוק להם: "כן, גם אצלי בטירונות היה את הנחנח הזה שלא הבנו איך הוא יעבור את המסע", ו"גם אצלי היינו מפציצים במכות את מי שמפליץ בתוך החדר".

באחת הסצינות, מציע יוג'ין ג'רום, בן דמותו הספרותי של ניל סימון, לשחק משחק: אם הייתי יודע שזהו השבוע האחרון בחיי, כיצד הייתי מבלה אותו? כל אחד שם חמישה דולר ומספר בתורו מה החלום שלו. ג'רום הוא השופט ומי שמנצח זוכה בכל הקופה. סלרידג', שנחשב לטיפש של המחלקה אומר שהיה מבלה כל לילה בשבוע עם יפהפיה אחרת, וכל אחת היתה משלמת לו מליון דולר וכך בסוף השבוע הוא יהיה מיליונר. ויקוצקי המנהיג, בוחר לשכב דווקא עם מלכת אנגליה, ומזעזע בחלומו את חבריו למחלקה אך מקבל נקודות על אומץ. ארנולד אפשטיין, היהודי הנלעג, רוכש לראשונה את אהדת החבורה כאשר מתאר כיצד היה מוריד את הסמל הקשוח ל-200 שכיבות סמיכה.

מדהים לראות איך חבורת הבנים בשנות הארבעים היא אותה חבורה של היום. אותם בנים קרביים שמתגייסים יחד, אוכלים יחד, נענשים יחד ומנקים את השירותים, חולמים יחד ומחליפים סיפורי גבורה על בנות המין השני. עם הזמן הם גם נפתחים אחד בפני השני ומתגבשים כיחידים וכקבוצה.

אני ממליצה בחום לכל מי שעבר טירונות כלשהי, עובר אותה עכשיו או עתיד לחוות את המסע הזה שקשה לתאר במילים- לרוץ להצגה.

"טירונות"

תיאטרון בית צבי, רמת גן

מאת: ניל סימון (1985)

נוסח עברי: יהונתן גפן

בימוי: מיטקו בוזקוב