זריחה באנגקור
|
יורדים מהאוטובוס התאילנדי הממוזג. אין צורך לחלץ רגליים, משום שהמקום שהוקצה לחלק זה של הגוף בתוך האוטובוס סיפק בהחלט את האפשרות לשחק כדורגל על שער אחד. עוברים את הגבול התאילנדי, שוטרים חמורי סבר מחתימים בקבלנות דרכונים. ברוכים הבאים לקמבודיה. ילד בן 10 עם ריקשה מעץ מציע לך מונית עד המעבר עצמו, מרחק כמה מטרים. העוני בשליטה, תתרגל.
הח'מר רוז'
"פול פוט" הוא לא תפילה חרישית לצניחת רחם, אלא מנהיג הח'מר רוז', ארגון קומוניסטי שאחראי לרצח העם שהתרחש בקמבודיה בשנות ה- 70. התנועה הקומוניסטית הזאת השתלטה אז על קמבודיה, ונהגה בשיטות מבית מדרשו של סטלין– רציחות המוניות (כמיליון וחצי איש), הגליות, עבודות כפייה ושאר מיני מתיקה. שלטון הח'מר רוז' הסתיים סופית ב- 1999, והשאיר את קמבודיה ענייה, רעבה וללא טיפת חוש הומור.
חזרה למעבר הגבול
הבודקה במעבר הגבול צר כעולם הנמלה, ובתוכו יושב פקיד עם מדים שנראה ששמר ממסיבת תחפושות לפורים בכיתה ג'. אחרי שיחתום בדרכון הוא יסמן לכם לסור אחריו הצידה. לא מדובר בבדיקה ביטחונית, האיש פשוט מציע את מדיו למכירה. אתם מנסים להסביר לו שבין הדברים שמדי צבא הם ממש לא מוצר שיש בו מחסור בישראל, אבל הוא בשלו. יורד במחיר כאילו התמקחתם. אחר כך תתפנו לפרוט כסף. או אז תצטערו שלא נטלתם עמכם מזוודה. כל דולר שווה 2 טריליון כסף מקומי, ופריטת 100 דולרים עלולה לגרום לכם ללומבגו.
נוסעים. גם אם קמבודיה במגמת צמיחה, באופן כללי ובמיוחד בכבישים שלה הנסיעה ממעבר הגבול לסיאם ריפ היא אחת הקשות. 6 שעות בלבד, יחד עם 12 אנשים, בקבינה של טנדר. חשופים לחסדי מזג האוויר ולמהמורות הבלתי נגמרות של שבילי העפר. בכל כמה קילומטרים עומד מאן דהוא, איתן בדעתו שחלק הכביש הבא שייך לו ולאימא שלו, ועל כך, כמובן, יש לשלם. למרות שקמבודיה במגמה חיובית הדלות בה היא לחם יום, ואפשר שיציעו לכם תינוק או כמות מסחרית של גראס במחיר הקרן.
המקדשים
פסל באנגקור |
סיאם ריפ מתנערת מהשנים הרעות בצעדי ענק. למזלה הרב, בחרו בני תרבות הח'מר להקים את מקדשי האנגקור, של שושלת האנגקור, בדיוק 10 קילומטרים ממנה. תיירים רבים מכלכלים את העיר, שמאפשרת לינה בתנאים טובים וגם אוכל ומעט שעשועים.
אף אחד כבר לא זוכר מהם שבעת פלא תבל, אבל דעו שהאנגקור וואט בניהם. ולא בכדי. לפעמים מספרים לכם על פלא עולם שעין אדם תצלה מלראות אותו, וכשאתם מגיעים, התחושה היא שרימו אתכם. או לפחות הגזימו לא מעט. למשל הטאג' מאהל בהודו. גם כן מאהל, אפילו שחור עם הל לא הציעו. אבל האנגקור הוא סיפור אחר. הוא מרשים, הוא מעוצב, הוא מושקע ובעיקר עוצר נשימה בין שתרצו ובין שלא.
הנסיעה אל המקדשים היא על אופנוע, דבר המכניס קצת אוויר ללחות הקמבודית, אך גם זיעה חמוצה לפנים בכל פעם שהנהג הקמבודי עוצר את הטוסטוס בחריקה. בהדרגה נחשפים לפניכם המקדש הגדול, אייקון מפורסם בזכות עצמו, המקדשים שעצים התפתלו בתוכם והסיתותים המיוחדים של פרצופים ושל לוחמים ח'מריים. אם ברצונכם לאסוף עוד חוויה רומנטית רבת עוצמה, הקדימו ובואו למקדשים בזריחה. מאידך, שינה עד שעות הצהריים המאוחרות היא חוויה לא פחות חזקה, שבהחלט חובה להתנסות בה.
מכל מקום, סביר שתמשיכו מהמקדשים ומהעיר סיאם ריפ לבירה פנום פן, או לכיוון לאוס, כשאתם אוספים איתכם חוויות אסטטיות ואנושיות בתרמיל. תבלו!
