אם היתה לי בקשה אחת לבקש מאלוהים, הייתי מבקשת ללכת לישון יומיים לפני יום הזיכרון ולהתעורר כמה ימים אחריו. לפעמים יש תחושה שאולי הלב לא יוכל לעמוד בזה... אולי הכאב הזה גדול, הרבה יותר מדי גדול עליו. מה אם הוא בסוף יתמוטט מהעומס?
זה כבר כמה ימים שהעיניים לא מפסיקות לדמוע. זה לא בשליטה, זה משהו שמתחיל בפנים ופשוט מתפרץ החוצה. ולא משנה כמה מנסים להתאפק ולהגיד "הפעם זה יהיה שונה", זה תמיד, אבל תמיד יהיה אותו הדבר. פתאום כל דבר מחזיר אותי לאותו היום... לאותה הדקה... ששינתה את חיי, לעולמים.
"שרון, נהרג לנו חייל ביחידה"- זה היה המשפט שהידהד לי בראש מהרגע שעניתי לטלפון מהמפקדת שלי בשעות הבוקר המוקדמות ועד שהגעתי לבסיס.
הייתי אמורה להיות ביום חופש, לרגע לא חשבתי שיום החופש שלי יהפוך ליום הכי שחור בחיי. אפילו לא לבשתי מדים, פשוט התנעתי את האוטו ונסעתי. הרגשתי כאילו מישהו לוקח סכין ודוקר לי את הלב, פעם אחר פעם... בלי רחמים. כל הדרך חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שלירן נהרג. אין מצב, רק בערב שלפני דיברתי איתו והכל היה בסדר.
בשבוע הראשון לא יכולתי לחשוב על ללכת לבסיס בכלל, הרגשתי שאני רק רוצה ללכת לישון וקיוויתי שכאשר אתעורר הכל יהיה רגיל, כאילו כלום לא קרה. אבל זה לא קרה, התעוררתי ועדיין הוא היה איננו.
התעוררתי ואף אחד לא אמר לי שזה רק חלום, שזה רק סיוט... שהכל יעבור ושיהיה טוב. התעוררתי למציאות שונה, למציאות שלא הכרתי בעבר, למציאות שאני לא יודעת איך להתמודד איתה.
מאז אותו היום, הטקסים הם לא אותם טקסים, כל מילה נוגעת ולא רק מלטפת.
נוצר לי חלל בלב, מן איזור כזה שמרגיש מרוקן לחלוטין, וספק אם אי פעם הוא יתמלא מחדש.
השאלה למה זה קרה כבר לא נשאלת. בימי ההולדת של החבר'ה כבר אין כל כך הרבה שימחה, הכל קיבל משמעות שונה. הוא הלך והשאיר אחריו הרבה כאב ועצב ובעיקר געגוע.
ולפעמים, לפעמים יש תחושה שאולי הלב לא יוכל לעמוד בזה שוב... אולי הכאב הזה גדול, הרבה יותר מדי גדול עליו. מה אם הוא בסוף יתמוטט מהעומס?