זה קרה ערב אחד. חזרתי הביתה מהעבודה, השתטחתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה בתנועה אוטומטית שלא היתה מביישת את יגאל שילון כשהוא מכניס סיגר לפה ומוציא. חיכיתי. חיכיתי שהשלט שלי יתזפזפ לו למשהו ששווה לצפות בו. חיכיתי שהוא ינחת על איזו קומדיה טובה לשעת ערב קיצית. או לשעשועון נחמד, ורצוי בלי סלבס שמנסים בכל כוחם לענטז ולא לספור את הצעדים בקול רם. יכולתי להתפשר אפילו על איזה סרט ישן, או חדש, מה טוב.

כאן המקום לגילוי נאות: אין לי כבלים. הגעתי למסקנה שכל מה שאני רואה ממילא מתנקד לערוץ 2 ו-10, אז למה להתחבר לכבלים? באותו הערב די התחרטתי על אותה החלטה.

הלכתי למטבח, מרחתי פרוסה בקוטג' וחזרתי לטלוויזיה. זה עלוב, אני יודעת, אבל יש ימים כאלה ואל תגידו שאתם לא מכירים, שאין חשק לצאת, אין כוח לקרוא ואין מצב לחשוב על שום דבר אחר לעשות. רק להימרח.

עברתי לערוץ 24, גם אותו אנחנו קולטים בטעות (אבל אל תגלו). אליענה בקייר, אני יודעת שאמרתי שאת מעצבנת ותמיד חמוצה, אבל איפה את כשצריך?? לפעמים לגלגלי ההצלה מותר להופיע בצורת ילדות רעות וזה בסדר, כי זה אחד מהימים האלה ולכן הייתי סולחת לעצמי על הרדידות. אבל אפילו הפרקים החוזרים של דוסון לא באו להושיע.

נותרתי לבחור בין סידרת מתח עלומה משנות השבעים בערוץ הראשון, לבין שש פרחות לא רזות שמזילות ריר על שוקולד חם ומדברות על הצורך במנהיגה. הבחירה היתה ברורה. לא היו עוד ספקות. כיביתי את המכשיר והלכתי לחפש לי חיים אחרים.