מייקאובר עצבני אין כאן

בפני "השיר שלנו 3", שעלתה לאוויר לפני כחודשיים, עמדה לא פחות ממשימת התאבדות – להוכיח שהם יכולים גם בלי נינט. כבר בשנה שעברה הודיעה המאמי שלסאן אנד ביץ' היא לא מתכוונת לחזור, ונו, "השיר שלנו" בלי נינט זה כמו פיצה בלי גבינה צהובה – אפשר לאכול את זה, אבל אין באמת טעם.

שכחו מכל מה שראיתם

מה עושים? הרבה כבר דובר על הפיתרון הלא ממש גאוני של "כל מה שראיתם עד עכשיו היה סדרה, עכשיו נראה לכם את המציאות שמאחוריה". והאמת שאם היה מדובר בכל סדרה אחרת בטלוויזיה שלנו, אולי זה היה עובד. אבל "השיר שלנו" מלכתחילה הייתה מחוררת לחלוטין מבחינת אמינות, וכל דבר בה קרץ לכל הכיוונים בכל מקרה. הגילוי המרעיש ששתי העונות האחרונות היו פיקטיביות הוא לא הגיוני בכל כך הרבה רמות, שאין ברירה אלא רק לחייך באינפנטיליות ולהנהן. אה הא, מה שתגידו.

"השיר שלנו 3" גם מאמינה שאפשר לסתום את החורים העלילתיים בעזרת מודעות עצמית. שאם משהו לא מסתדר בראש לצופים, אפשר להראות שהוא לא מסתדר גם לדמויות ואז הכל יהיה בסדר. איך זה הגיוני שאריאל חי בסוף העונה השנייה? זה לא, אבל אם כולם ישאלו את אותו הדבר גם בסדרה עצמה, יהיה טוב. צריך להודות שזה חינני לפרקים, צריך גם להזהיר אותם שאובר-מודעות זה מוקש מסוכן שיכול להתפוצץ להם בידיים. למעט הצופים שעוד קונים את הסיפור המרכזי על הקמה של להקה צבאית, יכול להימאס מהר מאוד.

הצלחה ממוחזרת

באותו התפקיד בדיוק

בתכל'ס, די הצליח להם. גם אחרי טריקת הדלת של נינט, "השיר שלנו 3" מצליחה לחיות, לנשום ולהיות טלנובלה לכל עניין ודבר. היא פשוט נורא דומה לעונות הקודמות שלה – יש סיפור סינדרלה, יריבות על אותה בחורה, קלפתה מרושעת, קלפתה עוד יותר מרושעת, הומו, חנון וחדר חזרות. רן דנקר ואושרי כהן משחקים בדיוק את אותן דמויות כמו מקודם, וגם רמת הכתיבה ואווירת השטות נשארה כשהיתה. לא פלא שזה עובד, מדובר כמעט באותו מוצר ישן וידוע, אחד לאחד. אז כל הכבוד על ההישרדות, שאפו, אבל מייקאובר עצבני אין כאן, והמקוריות היא נפקדת על גבול עריקה. "השיר שלנו 3" היא אותה הגברת בשינוי אדרת. בעצם, במקום אדרת יש לה כומתה. בכל זאת, צה"ל.

השיר שלנו 3, ערוץ הקולנוע הישראלי, ימים א'-ה' 20:20