בחיי חייל יש רגע אחד של אושר טהור. מזוכך. הוא לא תמיד מדויק מבחינת התזמון שלו, אבל לעולם הוא נע על ציר הזמן שבין השנייה בה ניתן הפס לצאת שבת, לבין הרגע שדלת הבית כבר נראית בבירור. בטווח הזה מציף אותך רגע אחד של אושר עילאי. הצבא מאחוריך, האזרחות הקצרצרה לפניך ותחושת הציפייה מפעפעת בורידיך כמו הרואין משובח.

כדי להתחיל את המרוץ המטורף הזה אתה מוצא את עצמך בשמונה ושלושים בבוקר, טורף לאפה של שווארמה בתחנה המרכזית, ומריץ במוחך הקודח תוכניות לחיים שלמים ביומיים.

חברים

תמיד כיף לראות את ההורים אחרי שבועיים במדים. אימא מפנקת אותך בקישוא הממולא שאתה כל-כך אוהב, אבא הרבה יותר נדיב מבחינה פיננסית ואפילו אחותך הקטנה יוצאת מגדרה כדי לא להביא לך את הסעיף. אבל האמת היא שאתה יותר בעניין של חברים.

להספיק ולראות כמה שיותר בזמן המצומצם הזה, לשמור על קשר עם החיים הישנים. כולם יישאלו "מה אתה עושה בצבא"? ו"איפה אתם נמצאים עכשיו"? אחר כך ישוו מי הכי קרבי או למי יש יותר כבוד ולבסוף תנסה לספר להם בדיחות פנימיות של החבר'ה מהצבא, אבל זה אף פעם לא יעבוד.

בהמשך השירות כבר לא יישארו בך כוחות לרדיפה הזאת, והאנשים שבכל זאת תשמור איתם על קשר, ייקראו מאותו רגע והלאה "חברי הילדות" שלך.

בילויים

אחרי שתשלים אי אילו שעות שינה, תתפנה לקרוע את העיר עם המשכורת הצבאית הפתטית שלך. המטרה היא אלכוהול, אלכוהול ועוד פעם אלכוהול. בסוף יום השישי שלך תמצא את עצמך גוחן לעבר עציץ חף מפשע, מרוקן עליו את הקישוא הממולא שאתה כל כך אוהב בניחוח וודקה זולה.

אל הרצון העז למות באותו רגע תתלווה תחושה נעימה של ניצחון. זיינת את המערכת. אתה אומנם חייל, אבל שיירי הקיא מוכיחים שאתה בהארד-קור של האזרחות.

זיונים

כמובן שיש, אבל הפעם אסור לך למצמץ. אתה חייב לשלוף מהר ולנוע לעבר המטרה בנחישות. כמו במשימה בלתי אפשרית, הזמן פועל לרעתך. עשית תנועה לא נכונה ואתה כבר ביום ראשון, נע עם הזין ביד לכיוון תחנת הרכבת. אלא אם יש לך חברה.

חברה

אם אתה אוחז בחברה, הרי שתמונת המצב היא אחרת. ראשית, יש לך הרבה פחות זמן לחלק לחבר'ה או לבילויים המוניים, מה שכמובן יעורר את זעמם של הטובים בחבריך. מעבר לזה, אתה צריך עכשיו להאכיל שתי משפחות בתשומת לב – את שלך ואת זאת של החברה. מצד שני, יש לך זיון קבוע, מישהי שמחכה לך, שתפנק אותך, שתהיה לידך ברגעים הקשים. עד שהיציאות שלכם יכריעו את הקשר בניכם.

הג'ובניק

מאז שלושת השבועות של הטירונות, הוא כבר לא מתרגש מהשיבה הביתה. אמנם נורא כיף לו שכל החבר'ה מגיעים לשבת, אבל לא מן הנמנע שיקרא ספר טוב בשישי בערב. אחרי הכול, רק עכשיו הוא משלים שעות שינה ממסיבת הטבע שהיתה ביום שני.

אפילוג

אחת וחצי בצהריים, שבת. ההורים שלך בקושי מעירים אותך לארוחת הצהריים. אתה הולך לשירותים בתחושה מוזרה, מעיקה משהו. אתה מצחצח שיניים, מסתכל על הפנים שלך שגידלו קצת זיפים. פתאום אתה מבין, שביזות יום א' כבר פה. אחר-כך תחזור לצבא, תטחן יותר, אולי יקרעו אותך קצת פחות. מקץ שבועיים שוב תחזור הביתה עם התחושה ההיא. וחוזר חלילה.