מחזה על שלושה חטופים בלבנון של שנות השמונים, מקבל תפנית מדהימה וחריפה כשאנו נוכחים להבין כי העבר מקבל תחושה חריפה של הווה.
המחזה הסוחף, שבוים ע"י טטאינה קנליס-אולייר, הוא למעשה שעה וחצי של סצנה אחת, בה הן הקהל והן השחקנים שבויים לרגע בעולם כה בדוי אך כה אמיתי, כה כואב, מרגש ומצחיק בו זמנית עד שהגרוטסקיות שבו זועקת. הוא בהחלט יכול להוות אמירה לגבי המצב היום, ההתמודדות עם פחד בלתי נדלה ע"י צחוק וקבלת המצב כ"אנושי", כשגרת חיים, אף על פי שישנם מצבים מסוימים שהם מתחת לכל ביקורת אנושית.
זהר שטראוס הצעיר בתפקיד פסיכולוג אמריקני מפגין יכולת משחק יוצאת מגדר הרגיל.
תסלחו לי על התדהמה, אבל בחור שהחליט בגיל 27 להתחיל ללמוד משחק (לאחר שהיה עורך דין) משום, שימו לב: "חיפשתי שיגרת חיים שאינה תואמת את המצופה ממני ועבודה שהיא דינאמית מעניינת ומאתגרת", (הציטוט אינו מדויק), הוא בהחלט איש אשכולות. במיוחד כשהוא עולה צד בצד ליד אנשים כמו דב רייזר השחקן הוותיק והמוערך שגילם תפקיד של עיתונאי אירי ויגאל שדה שגילם תפקיד של מורה לאנגלית ודבק בהגייה הבריטית, זו שרק עצם הגייתה אינה יכולה להיות מנועה מלהעלות אלא צחוק בפי הקהל.
העיצוב, התפאורה והתלבושות מקבלים רובד משמעות נוסף כשמדובר בסצנה אחת בודדה. כדי לא להרוס לגמרי, אני רק אגיד שהתפאורה מאופיינת בצבעים נחושתיים חזקים המפנים את תשומת לב עיני הצופה לכיוון הבמה. האביזרים מעטים ומספקים בהתאם למידת הצורך. בסך הכול, ההקטנות הללו, אשר היינו מצפים מהם להנמיך מערכיותו של המחזה, רק תורמים לו.
הזעזוע של האמת הנמצאת במחזה המרשים הזה של פרנק מק'גינס, נשאר עוד הרבה אחרי שהשחקנים משתחווים. הקרבה הזו של כאב וצחוק מנטרלת כל שיפוטיות ערכית בעיני הצופה, הרי אז אנו נמשכים לאותם המקומות הכמוסים הבאים לידי ביטוי בדיוק בקו הדק הזה המהלך לו בין שפיות לאיבודה.
מחזאי/ת: פרנק מק'גינס
במאי/ת: טטיאנה קנליס-אולייר
שחקנים: דב רייזר, יגאל שדה, זהר שטראוס
מוזיקה: אפי שושני
עיצוב תפאורה: דנה צרפתי
עיצוב תלבושות: דנה צרפתי
תאורה: מאיר אלון
שם מתרגם: שיר פרייבך
תיאטרון הבית: הבימה - התיאטרון הלאומי
ללוח ההצגות לחץ כאן