צילום: חגי הירשפלד

הקצין הצעיר מאיר מוזס יצא בשנת 54' לפעולה חשאית בעומק השטח הסורי. בין החיילים שחצו עמו את הגבול היה גם סמל אורי אילן. החיילים נתפסו, ובעוד מוזס מנסה להתמודד עם העינויים הקשים, תלה אילן את עצמו בתא הכלא, חורר בספרו את המילים "לא בגדתי" – והפך למיתוס. 53 שנה בדיוק חלפו מאז, אולם גם לאחר ששינה את שמו, טוהר מכל אשמה, וזכה מחדש בדרגות שנשללו ממנו, מתקשה סא"ל (מיל') מוזס לפדות את עצמו

אף אחד לא יודע איך הגיע הספר לרשותו של אורי. אף אחד לא היה עמו בצינוק השבי הסורי כשקיבל את ההחלטה לקחת את חייו בידיו. "לא בגדתי, התאבדתי", הוא חורר בעמוד ק"ג שב"נקמת האבות" מאת יצחק שמי, למען יראו מפקדיו. הוא הסתיר בבגדיו את הפתקים שהפכו למיתוס. לחץ העינויים הפיזיים והפסיכולוגיים גבר ואילן פחד פן לא יעמוד בו ויסגיר לאויב סודות.
כשהוחזרה גופתו לארץ, ספד לו הרמטכ"ל משה דיין והעלה על נס את המילים "לא בגדתי". את המילה השלישית השמיט. עד היום, שורר בצה"ל פחד מפני המילה הזו. רק במקום אחד היא התקבלה בכבוד: את הכדור האחרון שומר החייל העברי לעצמו. עם סיכה או קש מהמזרן הרעוע, חורר אורי עוד ועוד דפים מהספר. "נקמה", כתב. "חפשו בבגדים". ב-13 בינואר 55', אחרי כחודש בשבי, תלה את עצמו. כנראה בעזרת סדין. קשר, ונפל.
"הוא החליט שהוא לא עומד בזה", אומר סא"ל (מיל') מאיר מוזס (76), שנשבה יחד עם אורי אילן, הוחזר לארץ כעבור 15 חודשים ונשפט בגין מסירת סודות לאויב, "הוא החליט שהוא לא רוצה לספר שום דבר", הוא נאנח. "ומה כבר סמל בגולני יודע לספר? מה?".

היה גשום וחשוך
"לא איכפת לי לאן. אני רק רוצה ללכת למקום שיש בו מים ובריכת שחייה", הצהיר מאיר מוזס, קציר צעיר בצה"ל של שנות ה-50 המוקדמות ושחיין מקצועי, כאשר נשאל היכן הוא מעוניין לשרת. קצין המיון הביט במוזס, חשב לרגע, ואז הורה לו ללכת לגולני. "בצפון יש הרבה מים", הוסיף. "בזה הוא צדק", מחייך מוזס, יובל שנים מאוחר יותר, "הוא רק לא ידע שאז בכל הארץ הייתה בריכה אחת ויחידה שאפשר היה לשחות בה משחים אולימפיים, בריכת בת גלים בחיפה". מאז הקפיד מוזס לבקר בבריכה במהלך שירותו הצבאי כלוחם בסיירת גולני.
אבל השחייה לא הייתה בראש מעייניו. הייתה זו תקופתן של יחידה 101 והפעולות מעבר לגבול. לכולם ברור היה שבעת הזו, התהילה שמורה לצנחנים, וגם מפקדי החטיבות האחרות קיוו לקצת אקשן. במסגרת המגמה הזו, קרא מפקד חטיבת גולני, אל"ם יששכר (ישכה) שדמי, למוזס, אז סגן, וסיפר לו על פעולה סודית מעבר לקווי האויב, בה ייקח חלק. היעד נמצא שמונה קילומטרים מעבר לגבול הסורי. על מוזס הוטלה המשימה להצטרף לכוח הצנחנים, ללמוד את הדרך ואת הפעולה, ולהעבירן לגולני. תחת עמוד טלפון, בעומק השטח הסורי, הוטמנו מכשירי ציתות. מתחת לערימת אבנים שלרגלי העמוד, נקבר המכשיר בקופסא שעל מנת לפתוח אותה יש להשתמש בשני פיני ביטחון. בלעדיהם, הייתה הקופסה מתפוצצת.
המשימה הפשוטה לכאורה - החלפת סוללות המכשיר – התגלתה כמורכבת. היה זה אחרי מלחמת השחרור ונוכח הסכמי שביתת הנשק. הטמנת מכשיר ציתות בשטח האויב היוותה הפרה בוטה של ההסכמים, ולכן הוגדרה המשימה סודית ביותר. "קיבלנו הוראה לצאת ללא מדים ודיסקיות, בלי נשק צה"לי מסומן", מספר מוזס, "אם מישהו נופל בשבי או נשאר בשטח, אנחנו לא חיילים, כי לפי ההסכמים זה היה אזור מפורז".
הם הלכו ארבעה. סמל מאיר יעקבי, טוראי גד קסטלניץ וטוראי יעקב (ג'קי) לינד, הצנחנים, ומוזס מגולני. עם רדת החשיכה יצאו למשימה. את הקומנדקר השאירו בחוץ, ליד שאר ישוב, והמשיכו ברגל. בנוסף לנשק, הם נשאו מחסניות, רימונים, חבלי סיירים, סכיני קומנדו. לאחר ניווט והליכה מהירה הגיעו, בדקו את המכשיר והחליפו את המצברים. היה גשום וחשוך. בסופו של דבר חזרו בשלום, והצנחנים אמרו: "מאיר, מהיום והלאה זה הג'וב שלך. אנחנו, ברוך השם, נפטרנו מזה". אבל מוזס רצה לצאת איתם שוב. ללמוד את השטח טוב יותר. הוא לא היה בטוח שנוכח החושך וההתרגשות יזכור את המיקום המדויק.
כעבור זמן מה הגיע מח"ט גולני והרצה בפני הסיירת. בתום ההרצאה שאל אם יש למישהו שאלות. "מסוף האולם", נזכר מוזס, "הרים אורי אילן את ידו ואמר: 'כן. תגיד לי, מתי כבר נעשה משהו?'. המח"ט שאל, 'מה זה נעשה משהו?', ואורי ענה, 'אני מגן שמואל. החברים הצנחנים שלי מגיעים הביתה ומספרים כל הזמן מה הם עושים מעבר לגבול, ואנחנו פה רק מתאמנים'. המח"ט, שישב לידי, התקרב אליי ואמר: 'בפעם הבאה, קח אותו איתך', ולאורי אילן אמר: 'אל תדאג, גם אתה תעשה'. וזה רק מראה איך נגזרים גורלות".

איבדנו צלם אנוש
מאז ועד היום לא יצא מאיר מוזס את ביתו בשעות החשיכה של ה-8 בדצמבר. באותו התאריך, בשנת 54', החלו לצעוד יעקבי, מוזס, קסטלניץ, אילן ולינד, בסדר הזה. זה היה ליל ירח מלא, ונשקיהם דרוכים, חצי נצורים. לפתע צצה דמות אל מולם. אם היה הלילה חשוך יותר, היו החמישה מסתתרים, אבל תוך שניות נפתחה אש משלושה עברים. הכדורים שרקו מעליהם. אורי אילן נשרט מקליע. לינד הוציא רימון וזרק.
יעקבי החל לדבר עם המפקד הסורי בצעקות. "יעקבי ראה שאין לאן לברוח, ואמר: 'חבר'ה, תורידו את הציוד ותרימו ידיים'", נזכר מוזס. הסורים התקרבו אליהם עם רובים מכודנים. "המפקד היה צריך לצעוק על חייליו, כי הם ביקשו להרוג אותנו. הוא אמר להם שהוא קיבל הוראה להעביר אותנו בחיים לדמשק". לכן מאמין מוזס שהסורים ידעו על הפעולה, וחיכו להם.
"בכל המהומה הגדולה הזאת, כי גם הם התרגשו, היה לנו רגע אחד של פנאי. לא היה לנו סיפור כיסוי, אז החלטנו לספר שכולנו טוראים מקיבוץ דן, הלכנו לשחק כדורסל, וטעינו בדרך". הסורים לא האמינו לסיפור. גם הציוד שנשאו החמישה הסגיר אותם. למחרת הועברו לדמשק, לכלא אל-מאזה. אז הובלו לצינוק בנפרד. הייתה זו הפעם האחרונה שראו את אורי אילן בחיים.
בצינוק הסורי – רוחבו פחות ממטר, אורכו שני מטר וגובהו כשלושה – נותר כל אחד לבדו. מעל מנורה, ובדלת צוהר מסורג ואשנב הצצה. משם הוצא כל אחד מהם לחקירות, התיישבו אל מול 'חוקר טוב' ו'חוקר רע', ומתורגמן שידע רק עברית ספרותית. "אמרתי כל הזמן שאני טוראי ושהלכנו לשחק כדורסל. אבל כשאתה במצב כזה, אתה מאמין לרוב הדברים שהם אומרים לך. הם אמרו שאנחנו לא חיילים, אלא אזרחים, ושיתלו אותנו.
"הדברים רק הפכו יותר ויותר גרועים", ממשיך מוזס, "הוציאו את מהתא את המזרן ואת השמיכה, לקחו את הנעליים. אחר כך קיבלנו אוכל מלוח, בלי מים. כשהיו מוציאים אותנו לשירותים היינו שותים מהקנקן המסריח את המים שנועדו לניקיון. אתה מאבד את תחושת הזמן. לא יודע אם זה יום או לילה. אחר כך הכניסו לתוך התא מים, עד הקרסול. עמדנו במים עם הפנים לקיר, כשהשומרים מתחלפים ביניהם. אם נשענת על הקיר היית חוטף מכות ומתעורר, עד שאתה מבולבל לגמרי. לשירותים הוציאו אותנו רק לעתים רחוקות, וקורה שזה בורח לך, ואז איזו הקלה", הוא נאנח. "בחקירות, כשהפרוז'קטור מכוון לעיניים, היה יותר טוב, כי זה חימם. אתה שבוי. עושה כל דבר לפי הרצון שלהם. מאבד צלם אנוש".

אורי חזר ארצה
בשלב זה, אורי אילן כבר התאבד. רגע השבירה של מוזס הגיע מבלי שידע מה עלה בגורל חבריו. "באחת הפעמים שהוציאו אותי לחקירה", הוא מספר, "במקום הצוות הרגיל עם המתורגמן, ישב מולי בחור בלונדיני, בבגדים אזרחיים, עם צלקת מעל השפה. הוא דיבר אליי בעברית של יומיום, ופתאום הבנתי: אני מכיר את האיש הזה, והוא מכיר אותי. הוא עבד באחזקה בבריכה בבת גלים. וכשהוא חוקר אותי, אני נזכר שהייתי מגיע לבריכה במדים, עם דרגות סגן.
"באותו הרגע הייתה השבירה הפסיכולוגית. הבעיה לא הייתה גופנית. אמרתי להם מה הדרגה שלי", הוא נושם עמוקות. "מיד הגיעו קצינים שלהם. הם רצו שאלך להראות להם ואפרק את המכשיר. ואני, למרות שכבר אמרו שתלו את כולם בכיכר בדמשק ואני האחרון, ביקשתי לדבר עם מאיר יעקבי. ולהפתעתי הרבה, הביאו אותו".
כאשר ראה מוזס את יעקבי, ההתרגשות הרבה שאחזה בו למראה חברו החי התחלפה במהירות בתחושה קשה. "התרחקנו מהקצינים הסורים לאיזו פינה, וסיפרתי לו מה קרה. הוא חשב רגע ואמר: 'נלך, נראה להם את המקום, ונרים את המכשיר'. וכשהוא אומר 'נרים את המכשיר', ואין את פיני הביטחון, זה אומר שהמכשיר יתפוצץ

.איתנו ועם הסורים מסביב לנו".
למחרת הסיעו את שניהם לאותו עמוד החשמל. כשירדו מהרכב הוסרו כיסויי העיניים. "היה יום חורפי יפה ושמשי", הוא נזכר, "ומצד שמאל בעמק החולה היו הקיבוצים, עם המשקים, בריכות הדגים, החלקות המעובדות. זה היה כל כך קרוב וכל כך רחוק. ומאיר יעקבי כרע ברך, ובקור רוח הסיר את האבנים ואת האדמה. אני מאחוריו, ומסביב חיילים סורים והקצונה הגבוהה. מאיר הסתכל אחורה, אליי, הרים את המכשיר, והצמיד לחזה. שמענו רחש ויצא קצת עשן. מאיר לקח אבן והתחיל לדפוק על זה, ולא קרה שום דבר", הוא שותק לרגע. "אם זה היה מתפוצץ, לא הייתי כאן היום. אבל אנחנו נכשלנו, והרגשתי אשם".
לאחר מכן שופרו התנאים. החיילים הועברו לחדר אחד. אורי אילן לא היה ביניהם. הם שאלו את קצין האו"ם מה קרה לו, וזה אמר שהחזירו אותו לארץ, ויותר מזה אינו יכול לספר. "המתורגמן אמר לנו שהוא הרגיש רע, ואמא שלו חברת כנסת (פייגה אילנית – מ.ד.), אז עשו ג'סטה והחזירו אותו". עד יום השחרור, כשסיפר להם אזרח ישראלי בכלא שאורי אילן התאבד, לא ידעו דבר.

רציתי למחוק הכול
עת פסעו החיילים על גשר בנות יעקב ושבו לישראל בפסח 56', היו חצויים. מחד שמחים על השיבה, מאידך מתייסרים על גורלו של אורי. הם נלקחו יחד לקברו, הוזהרו שלא לספר דבר ממה שהתרחש, ושוב נחקרו, מבלי שהחוקרים הציגו את עצמם. הוחלט כי יעקבי ומוזס יעמדו למשפט.
"נכשלנו, מכל הבחינות, ואז הסתכלו על הדברים האלה אחרת. אני הודיתי באשמת מסירת סודות לאויב, כי אמרו לי שאם אמרתי דברים שאסור, זו עבירה אבסולוטית, ואין מה להתווכח על זה". את מוזס הורידו לדרגת טוראי. יעקבי זוכה מאשמת הכניעה, וקיבל נזיפה. "שללו את דרגותיי", מסביר מוזס, "אבל זה לא מנע מהם לקרוא לי כל שנה למילואים. שאלו אותי למה המשכתי. הרי יש לנו ארץ אחת וצריך להגן עליה. האשמה בכל זאת נשארה איתי כל השנים".
אפילו את שמו שינה מוזס, ונקרא מאיר מאור. "כשחזרתי מהשבי, רציתי למחוק הכול. הרגשתי רע מאוד, כי אם אורי כתב 'לא בגדתי', אני תמיד הרגשתי שכן בגדתי. אני חזרתי על הרגליים שלי, והוא חזר בארון. זה היה נורא עד כדי כך שהייתי מגיע לגן שמואל לאזכרות שלו, ועומד רחוק מהקבר, עד שפעם אחת ניגש אלי אחיו ושאל מי אני. סיפרתי לו והוא קירב אותי אל המשפחה, ומאז הייתי מגיע בכל שנה והיו מתייחסים אלי יפה מאוד. אבל אני הרגשתי כל הזמן כאילו בגדתי. היו לחשושים, והיו גם חברים שפתאום כשהלכתי ברחוב היו באים מולי ועוברים לצד השני".
אחרי מלחמת ששת הימים, כששירת מוזס במילואים כטוראי, על רקע העיתונות שהחלה לעסוק בנושא, פנה מפקד החטיבה בה שירת למשה דיין, שר הביטחון, שנתן הוראה להעניק למוזס דרגת סג"ם. המח"ט עיכב את הדרגה עד שהיה מוזס לסגן, שהוענקה למוזס מול החטיבה כולה. "הייתי בשמיים, והשתחררתי מהמילואים כרס"ן, מפאת הגיל. כל כך שמחתי".
עד כמה השבי קיים בחיי היומיום שלך?
"עד כדי כך שמספיק שמגיעים דצמבר וינואר, וזה כבר מכניס אותי לכל מיני הפרעות נפשיות, כי בדצמבר נפלנו בשבי ובינואר אורי התאבד. הגעתי לכל מיני הישגים, אבל זה תמיד מזכיר לי, ומספיק לעצום עיניים בשביל לזכור את מה שקרה. אני מטופל היום על ידי פסיכולוג, פעם בחודש פסיכיאטר, וארבע שנים בקבוצת תמיכה של פדויי שבי. כל אחד מאיתנו חשב שהבעיות שלו אישיות, לא ידענו שזה נובע מהשבי. זה ההשפלה, וחוסר הביטחון. בארץ ידעו שיש הרוגים ופצועים. על השבויים לא דיברו".
מוזס חי לאורך השנים בצלו של אורי אילן, כמו גם צלו של מאיר יעקבי, ש"לקח הכול ללב עד כדי כך שהלך לכל פעילות של הסיירת הסדירה בצנחנים", ונפל במתלה. ניכר שהוא מעריץ את שניהם. מצטט בעל פה את השירים שכתב אלתרמן על אילן, ומעיד כי הרף שהוא קבע גבוה מאוד, ושלא כולם יכולים לעמוד בו. "אני ראיתי אותו כפי שכולם ראו אותו", הוא אומר, "כשהוא הדריך הוא היה קפדן מאוד. דרש, אבל גם נתן מעצמו. היה רודף צדק".
זמן קצר לאחר שרסן (מיל') מוזס סיים את שירות המילואים שלו, שוחרר אלחנן טננבאום מלבנון. נוכח העסקה, לפיה יגלה טננבאום מה סיפר לאויב ובתמורה לא יעמוד לדין, התרגז מוזס מאוד. גם העיתונים החלו לערוך השוואות בין מוזס וטננבאום, וההבדל בענישתם. מוזס פנה לסנגור הצבאי הראשי, שביקש ממנו לחפש את מספר התיק שלו. "התקשרתי ליורם ארידור", הוא נזכר, "והוא אמר לי, 'אני הייתי רק העוזר לתובע במשפט שלך, כי לו היו מטילים עלי להיות התובע הייתי מסרב מכיוון שלא חשבתי שאתה אשם'. וכשהוא אמר לי את זה, כמעט פרצתי בבכי. כל הזמן חשבתי שהוא ויובל לוי, התובע השני, הם האויב שלי.
"למחרת יובל לוי התקשר אלי בזמן שנהגתי, ואמר: 'מאיר, תשמע, המקרה הזה שלך מאוד מעיק עלי. לא נותן לי מנוח. אני מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לנקות אותך מזה, כי לדעתי לא הייתם אשמים'. מה אני אגיד לך, טוב שעצרתי את האוטו. וכך הסנגור הצבאי עוד אמר שהוא חושב שצריך להעלות אותי בדרגה, כי הייתה תקופה של 11 שנה שהייתי טוראי, ועם הפז"ם הזה אני כבר סא"ל".
היית עובר את הכול שוב?
מוזס עוצר לרגע. חושב ארוכות. "כן", הוא קובע. "השבי שינה מאוד את החיים שלי, וגם הרס אותם. לא פעם דיברנו בינינו, פדויי שבי, ועלתה השאלה, אם היה איזה כדור שהיה מוחק את הכול, אם היינו מסכימים לקחת, או לא. אני חושב שלא, כי זה חלק ממני. עם הטוב ועם הרע".