צילום: ענת ברקאי

הוא חזר מהקרבות בלבנון עם תובנה חד-משמעית: "מה שלא נתרגל באימונים, לא יקרה בקרב". מאז הספיק להפוך למג"ד, לסיים קו ראשון עם הטנקיסטים שלו בשומרון, ולאמץ מוטו פשוט לכאורה: ניצחון בכל מפגש. רגע לפני שהגדוד שלו נפרד מגזרת אפרים לטובת אימון חטיבתי, מספר מג"ד 71, סא"ל עומרי בורברג, על הדרך הארוכה שעשה מגיוסו כחייל בודד ועל הימים שלא יישכחו מקיץ 2006

כמדי שנה, עם קריאתה של פרשת 'שלח לך', הידועה גם כפרשת המרגלים, נוהרים המוני בית ישראל לקבריהם של יהושע בן נון, אביו נון, וכלב בן יפונה. אם בעבר הרחוק המבקרים באתר היו שומעים בעיקר את פעיותיהן של הכבשים, הרי שבשנים האחרונות התווסף פסקול חדש למסע חובק הקברים - קול קריאת המואזין. שלושת הקברים ממוקמים בלב לבו של הכפר הערבי כיף-אל-חרס, ליד העיר אריאל שבשומרון.
הריטואל השנתי שבצעדת נחילי המאמינים, עלול היה ליצור התנכלות מצד תושבי הכפר הפלסטיני. לתרחיש כזה נערכו בחטמ"ר אפרים, שבשטחה ממוקם הכפר, ולכן הוחלט להטיל עליו עוצר לילי. לביצוע התוכנית נקרא גדוד 71 מחטיבה 188 של חיל השריון, ובראשו המג"ד, סא"ל עומרי בורברג. "פעם למשימה כזאת היו צריכים שני גדודים. גדוד אחד שישמור על מצב העניינים בתוך הכפר, וגדוד שני שיאבטח את המעטפת ואת הסביבה", מסביר סא"ל בורברג. "אנחנו, לעומת זאת, ניהלנו את האירוע הזה לבד, וקיבלנו הרבה מחמאות על התפקוד שלנו". השבחים עשו את שלהם, וכשתנועת הנוער 'בני עקיבא' ביקשה לערוך את טיול הט"ו בשבט המסורתי שלה בתחומי החטמ"ר, בפיקוד ידעו טוב מאוד לאיזה מג"ד לפנות.
סא"ל בורברג, שמונה לתפקידו ביולי האחרון, בילה את מרבית חודשי כהונתו הראשונים בגזרות השונות של חטמ"ר אפרים. המג"ד הטרי, שריח אבק השריפה מהמלחמה האחרונה עדיין דבק בקנה הטנק שלו, מוצא את התעסוקה המבצעית בשטחים מאתגרת וחשובה לא פחות.
יהיו כאלו שימצאו בעייתיות בעובדה שגדוד שריון עוסק באבטחת טיולים.
"בשום פנים ואופן לא", קובע המג"ד, "חלק מהמשימה כאן היא לתת תחושת ביטחון לתושבים. יש פה 2,500 ילדים שחוגגים את ט"ו בשבט, ומבחינתם אין פוליטיקה - הם תמימים. הם לא יודעים מה זה שטחים, ומה זה איו"ש. הם בסך הכל רוצים לעשות אירוע לכבוד החג, ואנחנו מאפשרים להם את זה. אני, מבחינתי, חושב שזוהי עוד הצלחה של צה"ל".

ניצחון בכל מפגש
למעלה מארבעה חודשים חלפו מאז התמקם גדוד 71 בחטמ"ר אפרים. לאחר שפעל בשתי גזרות שונות לחלוטין באופיין – גזרת צופים וגזרת יקיר שבחטיבה - והתמודד עם לא מעט פעילות עוינת בקנה המידה האזורי, מצליח סא"ל בורברג לעמוד על טיב השירות באזורים השונים. "הפעילות בגזרה הראשונה אופיינה בגדר, ועיקר ההתעסקות שלנו היה סביבה", הוא מספר, "הגזרה השנייה, לעומת זאת, הרבה יותר מורכבת ומעניינת כי אין גדר, ולכן היצירתיות שלי ושל המ"פים שלי באה לידי ביטוי בצורה הרבה יותר טובה. אנחנו עושים בעיקר פעילויות של שיבוש ומניעה, והתוצאות מדברות בעד עצמן".
כשהגיע סא"ל בורברג לגדוד 71 בתום שירות של כשנה כסמג"ד 53, הגדוד בו צמח, הבין כי יש מספר נקודות שדורשות שיפור. "החלטתי שיש צורך דחוף לערוך אימונים על טנקים, גם תוך כדי התעסוקה המבצעית", הוא אומר, "מכיוון שלא היה תקציב להרבה אימונים, החלטתי שנתנדב לכל שיתוף פעולה אפשרי עם גדודי חי"ר, בסדיר ובמילואים. ככה המ"מ בא, מקבל רכבים, מקבל הוראות ועושה נוהל קרב. הוא יוצא למשימות יום ולילה, ובמשך שבוע שלם לא מפסיק להתאמן".
על אף העובדה שכל אימון כזה כרוך בלא מעט סידורים ביורוקרטים ומנהלתיים, מכנה מג"ד 71 את סדרות האימונים "הצלחה חסרת תקדים". "האימונים האלה מהווים בעבור הגדוד קפיצת מדרגה מאוד רצינית לקראת התרגיל החטיבתי שמתחיל עכשיו", הוא ממשיך. "מבחינת המ"פים, כשהם יעשו תרגיל פלוגתי, זה כבר לא יהיה התרגיל הראשון שלהם. בעבור המ"מים זה יהיה תרגיל שני, אם לא שלישי. הביטחון שלהם יהיה הרבה יותר גבוה. בנוסף, הם מפיקים לקחים מהתרגול, ומשפרים נקודות חלשות.
"למשל, במהלך יומיים שהתאמנתי עם אחד המ"פים בתרגיל שערכנו עם גבעתי, והפקתי המון לקחים. ראיתי את הדרך שבה המ"פ מנהל את הפלוגה ואת המחלקות, וזה נתן לי כל מיני רעיונות לגבי איך שאני רוצה שהאימון של פברואר ייראה. בזכות האימונים האלה זיהיתי את הצדדים החלשים שלנו, והבנתי שאם מ"פ אומר דברים מסוימים או שהמ"מ מתנהג בצורה מסוימת, המט"קים הצעירים בטח סובלים מפערים גדולים יותר".
לכאורה, נדמה כי הרפורמה באימונים היא חלק ממהלך חד פעמי שמנסה המפקד להנהיג בגדודו. אולם ייתכן כי בסופו של דבר, אין זו אלא הסיסמא שמנחה את המג"ד – ניצחון בכל מפגש. "אמרו לי שאי אפשר לקרוא לזה חזון, אבל זוהי בהחלט הכותרת המעצבת של הגדוד, שלא אני המצאתי אבל אימצתי חזק בשתי הידיים", הוא מבהיר, "זה משהו גבוה ורחוק שמלווה אותי בכל הרמות של העשייה הגדודית. אני אומר בכל הרמות, כי הניצחון לא חייב להיות רק בקרב או בפעילות המבצעית שאנחנו עושים פה בשטחים. גם אוכל שמגיע לחיילים בזמן זה ניצחון. גם שמירה על טנקים ברמת כשירות גבוהה זה ניצחון. גם זה שהחיילים חברים אחד של השני ועוזרים אחד לשני – גם זה ניצחון בכל מפגש. ככה אני מלווה את העשייה בגדוד מהיום הראשון שלי. בסופו של דבר, לעמוד במשימה, מהקטנה ועד הגדולה, זה דבר מאתגר. ובשביל האתגרים האלה אני בצבא".

השתגעתי מרוב דאגה
סא"ל בורברג, 33, נולד בבאר שבע אך גדל בקיבוץ דברת שבעמק יזרעאל. כבר מגיל צעיר הוא החל לעבוד בקיבוץ, ובכיתה ט' כבר הפך לחולב הראשי ברפת. כשהיה בכיתה י"ב טסו הוריו לניגריה לכמה שנים למטרות עבודה, והנער הצעיר, שבינתיים החל בשנת שירות בקיבוץ בית השיטה, החליט לעזוב ולהתגייס מיד לצה"ל, על אף היותו חייל בודד. "כל כך רציתי להתגייס לשריון", הוא מספר, "עד שממש פחדתי שלא יקבלו אותי. אנשים מהקיבוץ ששירתו בחטיבה 188 סיפרו לי חוויות, והחלטתי שלשם אני רוצה להגיע". כך התגייס סא"ל בורברג לגדוד 53 של עוצבת הברק.(pic2)
לאחר שסיים הכשרת צמ"פ קיבל הקצין לעתיד זימון לקורס המט"קים. משסיים את הקורס חזר לשרת כמט"ק בפלוגה המבצעית בגדוד האם שלו, במה שהוא מגדיר "אחת התקופות הקשות בחיי". לאחר שהשלים את קורס הקצינים, חזר בשנית לגדודו האורגני, והתכוון להשתחרר עם הגיעו לתפקיד הסמ"פ. תוכניות לחוד ומציאות לחוד, וכך, בעקבות לחץ מצד המג"ד, יצא הקצין הצעיר לקורס מ"פים.
בתום שני תפקידי מ"פ בגדוד 53, הוחלט לשלוח את הקצין השאפתן לקורס המ"פים של הצבא האמריקאי בפורט נוקס, "לאחת מההתנסויות המעניינות בחיי", כדבריו. "היו שם קצינים מיוון, מרומניה, מערב הסעודית, ואפילו הנסיך של כווית היה איתנו. החבר הכי טוב שלי שם היה בעצם מדרום קוריאה. אתה יושב עם האנשים האלה באותה הכיתה וכולם לומדים ביחד. האמת, הקצינים מערב הסעודית לא כל כך דיברו איתי. הם עשו עליי חרם כששמעו שאני מישראל. אני זוכר שיום אחד הלכתי לכיוון החדר שלי, ואז בא אליי מישהו מקורס אחר ואמר לי: 'אתה מישראל, אני מלבנון'. הוא הרים את הרגל, הראה לי את הצלקות ואמר: 'תראה, אפאצ'י ישראלי ירה עלי'".
עמוס בזיכרונות הוא שב ארצה, והחל למלא מספר תפקידים בחטיבה 460. לאחר שסיים תואר ראשון במנהל עסקים, קיבל לידיו את תפקיד סמג"ד 53, הגדוד אליו התגייס. תקופה זו נחשבת בעיניו של סא"ל בורברג לאחת התקופות המחשלות בחייו, במהלכה חווה את ההתנתקות ולמד את מכאוביה של מלחמת לבנון השנייה כמפקד, כחייל וכאיש משפחה. "מצאתי את עצמי בתוך מלחמה שבמהלכה נפלו לנו ארבעה חיילים מהגדוד. בנוסף, אשתי הייתה בבית עם ילדה בת שלושה חודשים, וחטפה קטיושות בלי הפסקה. השתגעתי מרוב דאגה", הוא מספר. בסוף יולי אשתקד נכנס למשרד מג"ד 71, ושם לו למטרה להפוך את גדודו החדש למשפחה אחת גדולה.
ומה עם משפחה מסוג אחר, זאת שמחכה בבית?
"זה קשה. מאוד קשה", הוא מספר, "הבת שלי, בת השנה וחצי, כבר יודעת להגיד 'אבא', 'נעליים', 'עבודה'. היא אפילו כבר יודעת להגיד 'רובה'. וכשהיא רואה אותי עולה על מדים בשעות הערב, כשאני מתכוון לחזור לבסיס, היא אומרת לי: 'אבא, ביי-ביי. אבא, חיבוקי'. זה קשה, אבל יש משהו בעשייה שלנו שמאוד מחזק. לדעת שאתה פה בשבילם, ובשביל אחרים. לדעת שאתה כאן כדי להגיע לתוצאות של ניצחון, בכל משימה שלא תהיה".

לא במקום הראשון
סא"ל בורברג מעיד כי את המראות, הצלילים והריחות מלבנון אי אפשר לחוות בשום פעילות קו או בט"ש. "בכל התקופה בצבא החייל מתאמן ומתאמן, אבל הוא לא נבחן במבחנים אמיתיים. לבנון של לפני המלחמה, הייתה סוג של מבחן", הוא מסביר, "גם המלחמה האחרונה הייתה שעת מבחן לעשייה הצבאית. תמיד אמרו: 'במלחמה יהיה ככה וככה', ואז פתאום אתה קולט שאין 'במלחמה', המלחמה זה היום. זה עכשיו.
"כשאני אומר 'ניצחון בכל מפגש', זה גם חלק מהמטען שאני מביא איתי מהמלחמה", הוא ממשיך, "אני לא צריך איזה דוח כדי לדעת מה היו הכשלים במלחמה, אני מרגיש את הלקחים בוורידים. ראיתי את זה בעיניים שלי. אני לא צריך שיספרו לי מה היה במלחמה, הייתי בפנים. התמודדתי עם הקשיים של בינת ג'בל ושל עינתה, ושל עטירי ושל כל מה שאפשר. הרגשתי על בשרי את המחסור באימונים, ואז גם הבנתי שאין קיצורי דרך - מה שלא נתרגל באימונים, לא יקרה בקרב".
אתה מרגיש שהשארת בלבנון משהו לא גמור? היית רוצה לחזור לשם?
"זאת שאלה קשה", הוא מתוודה, "אם יקראו לי לחזור לא תהיה לי שום התנגדות, ואני אנסה להגיע לשם בין הראשונים. אבל אם אני לא אחזור, אז לא. בסך הכל, אני חושב שאנחנו יכולים להגיע לתוצאות מצוינות בכל שדה קרב, נגד כל אויב, כאשר השאיפה היא לא להיות מקום ראשון. מקום ראשון עלול מדי פעם להפסיד. השאיפה שלי היא לנצח בכל מפגש".