צילום: איתי כהן

מאז שסא"ל (מיל') זלמן (זולו) פלס זוכר את עצמו, הוא היה שונה מאנשי סביבתו. כבר בימי נערותו, כתלמידו של יהודה עמיחי בגימנסיה רחביה בירושלים, הבין כי לשבת ספון בכיתה ולדחוס עובדות יבשות למוחו הסקרן, זה הרבה מכפי שיוכל אי-פעם לשאת. "בכיתה ח'", הוא משחזר, "הזמין אותי המנהל לחדרו, ואמר לי: 'זלמן, נגמר חוק חינוך חובה, ואנחנו לא צריכים להחזיק אותך פה יותר'. לדבריו, לא התאמתי למערכת החינוך. אך לפי דעתי, המערכת היא זו שלא התאימה את עצמה אליי".
פלס, על אף גילו הניצני, החליט לקום, להתהלך בארץ – ולהתמסד תחת כוכבי השמיים. "עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר", הוא אומר. "מאחר שאני מאוד אוהב טבע, הגעתי לנגב, ושם הכרתי את הבדואים. דרכם הגיעו אליי חבר'ה מקיבוץ דביר, ולמעשה סופחתי לקיבוץ שלהם כנער חוץ"
צמד המילים 'נער חוץ' מיטיב לתאר את הווייתו גם בתקופת שירותו הצבאי: פלס, שגדל בחטיבת הצנחנים עבר לשרת כקצין קשר דווקא בשורות המתחרה הגדולה – חטיבת גולני. אך על אף שכל הסימנים הראו שגם שם יהיה פלס אאוטסיידר, בחטיבה חומת הכומתה הוא הרגיש פתאום על קרקע יציבה. כשהנסיבות דרשו זאת, הפגין הקצין אומץ לב, ערכים יוצאי דופן ומופת. בפשיטה על נוקייב, מוצב סורי בגדה המזרחית של הכינרת, יצא פלס פעמים אין ספור תחת אש שוטפת לתקן את רשת הקשר. הקצין הצעיר – הוא היה אז סג"ם – רץ למלא את משימתו תוך הפגזה מאסיבית, ואף נפצע, אך הצליח להציל את הרשת. על כך הוענק לו עיטור העוז.

רק על אלונקה
בנובמבר 1959 התגייס פלס, מתוקף היותו חבר קיבוץ דביר, לחטיבה האדומה. "התנדבתי לצנחנים. לא הייתה בכלל שאלה", הוא אומר. "בתקופה שלי היה מאוד מודגש העניין של הראש-גדול, של הסכנה לעתיד המדינה ושל ההתנדבות לצנחנים. ספגתי מזה הרבה במהלך הנערות שלי. התגייסתי כחייל לגדוד 890, ולרוע המזל, בסוף הטירונות שלי שברתי את שתי הברכיים. המ"פ שלי, עמוס נאמן, אמר לי שלא אוכל להיות צנחן עם ברכיים שבורות, אבל שאם אעשה קורס אלחוט, אוכל לחזור ולשרת כאלחוטן בסיירת הצנחנים. קיבלתי את עצתו, ויצאתי לקורס האלחוט.
"בתום הקורס חזרתי לפלוגת הקשר החטיבתית, ומשם משכו אותי לסיירת. ב-1960 נשלחתי לקורס קצינים. באותה תקופה, מוטה גור קיבל את תפקיד מח"ט גולני, והביא איתו סגל מהצנחנים. המליצו לי באכ"א ללכת איתו, ולמלא את תפקיד סגן קצין הקשר החטיבתי. קיבלתי את ההצעה. בימים ההם גולני הייתה בתקופה לא קלה, ועסקה בעיקר בפעולות תגמול. למעשה, אמרו לי שמגולני יוצאים רק באלונקה, דבר שבזמנו לא היה כל-כך מובן לי. אבל אחרי פעולת נוקייב באמת יצאתי מגולני על אלונקה. צדק המשורר.
הפשיטה על המוצב הסורי בנוקייב התבצעה על-ידי צה"ל לאחר תקופה ארוכה של התנכלויות מצד השכנים מצפון לדייגים ישראלים בכינרת. "קראתי לזה פעולת יומולדת", הוא אומר. "הפעולה הייתה במרץ, ובחודש הזה יש לי יומולדת. כבר ממש הרחתי את השחרור באף. הסורים הוזהרו שאם הם יירו על דייגים עוד פעם, הם יחטפו פעולת תגמול. לאחר שהסורים התעלמו מהאזהרות, צה"ל פתח בסדרה של פעולות 'נוהל קרב חפוז', וחטיבת גולני ירדה דרך עין גב לכיוון נוקייב.
"הכוח התחלק לשני חפ"קים – חפ"ק עורפי שנוהל ע"י הסמח"ט, סא"ל שלמה גזית, וחפ"ק קדמי שנוהל ע"י המח"ט, אל"ם מוטה גור. אני הייתי סגן קצין הקשר החטיבתי, ותפקידי היה לדאוג שיהיה קשר בין שני החפ"קים. הקשר היה למעשה עורק החיים של המבצע.
"בזמן הפעולה היו מספר תקלות. אחת מהן הייתה שהסורים פתחו עלינו זרקורים. תקלה אחרת הייתה שהזחל"מים עלו על מוקשים מאולתר, נתקעו ולא יכלו לשמש עתודה. התחיל מבצע של חילוץ כלי הרכב לאחור, כי לא רצינו שהם ייפלו בידי הסורים. התברר שזו הייתה משימה בלתי אפשרית. כל זחל"ם שנכנס לחלץ את הזחל"ם שלפניו עלה על מוקש גם כן.
"בנוסף לשדות המוקשים, הסורים הכינו לנו כמה סוללות של מרגמות 120 מ"מ. מי שלא היה תחת הפגזה של 120 מ"מ, לא היה בהפגזה מימיו. זאת פצצה שעושה חור בגודל של חדר. זה בא מלמעלה בירי תלול מסלול. אין לאן לברוח, אין מה לעשות. השטח אחרי ההפגזה נראה כמו ירח, מכתש ליד מכתש. האדמה רעדה, אין לי תיאור אחר. כל מי שיצא לעשות משהו, חטף.

כמו סכין במוח
"בינתיים, הכוחות התקדמו. הסיירת עשתה את שלה, הכוח בכפר עשה את שלו, ואני הייתי צריך לשמור על הקשר בין כולם. מאחר ולא היה יתרון הפתעה, הכוחות התגלו כמעט מידית. בנוסף, מכשיר הקשר שהיה עם המ"פ שיצא לחפ"ק של מוטה גור, חטף כדור והושבת. פתאום, אין קשר אלחוטי עם הכוח. למזלנו, נתתי הוראה לחיילים לשים על הגב דבר שהשתמשו בו בוייטנאם, וקראו לו 'מפזרת כבלים' – מין תוף שבתוכו מקופל חוט טלפון, חזק, דק וקל. את החוט הזה אפשר למתוח לאורך קילומטר בערך, ככה שלחייל יש טלפון לוקסוס, קו סודי שאי אפשר להאזין לו. בכל כוח שלחתי שתי מפזרות, וזה עבד. אך לרוע המזל, בהפגזה הסורית האינטנסיבית חוטי הקשר החלו להיקרע.
"התחלנו להתרוצץ בשטח תחת הפגזות לא מהעולם הזה, ותיקנו כבלים קרועים. עשינו את זה עם הלשון בחוץ. ברגע שהגענו לנקודה שבה נקרע הכבל היינו צריכים לתקן אותו, כשמסביבנו הכל בוער. אין מחסה, אין בונקר, אין כלום. אתה כבר בשטח, כשמסביבך כמה חבר'ה, כשאחד סוחב כבלים, אחד סוחב ציוד תיקון, והשלישי סוחב פצוע שהוא אסף בדרך.
"התרוצצנו כמו נמלים. הבעיה הייתה שכל התנועה הזאת נעשתה תחת אש בלתי פוסקת. אבל ידענו שאם לא יהיה קשר, הפעולה תיכשל, פשוט מאוד. וזה כל מה שעמד לי מול העיניים – לבצע את המשימה עד הסוף, עד המוות. אני יודע שהיום מי שישמע אותי יצחק, כי היום זה פאסה, היום כבר לא מבצעים משימות עד הסוף, לצערי. תוך כדי תיקון הקווים נתקלנו בפצועים, והתחלנו לפנות אותם אחורה. בכלל, המשימה הזאת אמנם לא הייתה קרב של פנים מול פנים עם סכין בין השיניים, אבל היא בהחלט הייתה מוגדרת כמשימה בלתי אפשרית. ואכן, כולנו נפצענו.
"בשלב מסוים הגיע גם התור שלי. הייתי באמצע תיקון הקווים, בשטח פתוח, ממש לקראת סיום הפעולה – כבר הסתובבתי לחזור לכיוון החפ"ק. לפתע, משום מקום, הרגשתי מכה בצד הראש, כאילו דפקו לי עליו עם אלת בייסבול. חטפתי כדור שפוצץ את לי הרכה, או במילים ירושלמיות פשוטות – פתח לי את הראש. זה כאב נורא, אבל ממש לשנייה. אני זוכר את הגוף שלי עף באוויר. התחלתי לראות עיגולים שחורים ואדומים בעיניים. ואז, אמרתי לעצמי את הפסוק הבלתי מובן והבלתי הגיוני, 'מעניין אם ככה זה למות'. עד היום אני זוכר את המילים האלה.
"רגע אחרי זה התעוררתי בבית-החולים 'פוריה'. עברתי ניתוח ראש. זה היה תהליך שיקום ארוך וכואב. בסופו של דבר, החלטתי שאני לא מוכן להיות 'נכה צה"ל', ושאני לא זקוק לעזרה מאף אחד. שנים אחרי זה עוד היו לי כאבי ראש נוראיים, כאילו מישהו תקע לי סכין במוח. הייתי לוקח אופטלגין וממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.
"בסופו של דבר, התברר שמוטה גור הכין תוכנית כל כך טובה, שלסורים לא היה לאן לברוח. התוצאה הייתה עשרות סורים הרוגים ושבוי אחד. אבל מה, הם נלחמו כמו אריות, ואני תמיד הצדעתי לאויב אמיץ. המחיר שלנו היה נורא. איבדנו שבעה לוחמים, והיו לנו מעל 40 פצועים. הדבקות במשימה הייתה ערך עליון – אף אחד לא חשב ללכת הביתה למרות מספר הנפגעים העצום. מי שנפל, נפל. ומי שלא נפל, המשיך קדימה ליעד".