עד לפני כמה שנים היה שעבאן עבד אלרחים, עובד מגהצה מקהיר, זמר אלמוני הנוהג להופיע בחאפלות פרטיות. אלא שאז פרצה האינתיפאדה, וידיד כתב לו את השיר "אני שונא את ישראל". בקול גבוה, הרעים שעבאן על הילד מעזה מוחמד א-דורה, על שרון ועל ברק, וריכז בכמה בתים את תמצית האיבה לישראל ברחוב המצרי. 
הקלטת מכרה מאות אלפי עותקים, ושעבאן הפך לזמר העממי המפורסם ביותר בעולם הערבי. קולם של אנשי רוח ומבקרים, שניסו לטעון כי מדובר בתרבות נחותה, טבע בקול ההמון שרצה עוד. מאז הוציא שעבאן עוד כמה להיטים בלתי מתוחכמים במיוחד, אבל כאלה הקולעים לתסכולו של הציבור, רובם באותו עניין: לבנון, הסבל הפלשתיני, עיראק ואמריקה. לפני כשנה אמרו עליו שפרש מן המקצוע, כנראה כי גרף מיליונים שיספיקו לו לחיות עוד שנים רבות ברווחה. אבל פעם זמר – תמיד זמר, ובשבוע שעבר הגיח "שעבולה", כמו שהוא מכונה, שוב ממסתורו עם להיט חדש.
גם הפעם הנושא הוא ישראל. או ליתר דיוק, האזרחים המצרים שמגיעים לכאן, נישאים לישראליות והופכים לחלק מאיתנו. במצרים מסרבת הסוגיה הזו לרדת מסדר היום, ומשמשת דלק למתנגדי השלום עם ישראל. מתחת לפני השטח, מדובר בביקורת מבעבעת דווקא כלפי המשטר, המעז לשמור על יחסים הדוקים עם מי שרומסת את זכויות הפלסטינים. השכם והערב עולות בפרלמנט הצעות לשלול אזרחות מגברים אלה, הנתפסים בעיני פוליטיקאים מצרים כבוגדים. 
גם שעבולה הצטרף למקהלה, וייתכן מאוד כי בקרוב תשמעו גם אותו מטיח ביקורת באחיו החיים כאן בארץ הקודש. "לאן הלכה ההשתייכות, השורשים והחינוך?" הוא תוהה בשיר. "מדוע הלכת לאויבים ונישאת לישראלית? רק בשביל וילה, מכונית וחבילת דולרים?"
את השיר חיבר עבור שעבאן איסלאם חליל, שסיפר כי הרעיון נולד מצפייה בכתבה טלוויזיונית על תופעת המצרים הנישאים לישראליות. המלים ממשיכות וצולפות: "לקחת ישראלית, יא אחי המלעון (מקולל), למען בצע הכסף הזה. כל חיי לא אשכח את שורשיי, ולא את מצרים, מתנת הנילוס. אמות עני ומצרי, ולא אחיה בישראל". ואילו סכנות עומדות בפני מי שחטא בחטא ההגירה לארץ השכנה? "הלכת ולקחת אזרחות, כלה וכסף", שר שעבולה, "מחר הלובי היהודי יעשה אותך מרגל". 
קשה להתעלם מן האמת: בישראל אכן חיים כ-3,000 מצרים, הנשואים לישראליות ונחשבים אזרחים לכל דבר. אולם שעבולה וידידו התמלילן מסתירים מקהל המאזינים שתי עובדות חשובות. האחת היא, כי מדובר בנשים מערביי ישראל, ולא יהודיות. לא שזה הופך את הנישואים לכשרים יותר, אולם רדיפתם של אלה מעידה במשהו על אופי הסולידריות השוררת ברחוב המצרי כלפי המיעוט הערבי בישראל. ועובדה שנייה, לא פחות מעניינת, נוגעת למעמדם הנערץ של אלה מתחת לפני השטח. מי שביקר במצרים פגש בוודאי יותר מצעיר מצרי אחד, שהתעניין אצלו באפשרויות תעסוקה מיידית בישראל, ולעזאזל הפוליטיקה. במלים אחרות: מי שהלך לישראל והשתקע בה, נחשב לאחד "שעשה את זה". מלעון? חסר שורשים? להיפך. לו רק ייפתחו השערים, יבואו כולם. 

הכוכבת הלבנונית פיירוז סופגת ממתנגדי סוריה במדינתה ביקורת קשה 
ביום שני הקרוב תירשם היסטוריה קטנה בסוריה: 38 שנה אחרי שכיכבה פיירוז – כבר אז אלילת זמר לבנונית – על במות דמשק עם המחזמר "סח אלנום", היא תעשה זאת שוב. אשה בת 70, עם קול צלול כשל נערה. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, יש מי שהדבר אינו לשביעות רצונו.
עלילת המחזה מספרת על שליט שרוב ימיו ישן. אחת לחודש בלבד, בליל ירח מלא, הוא מקיץ מתרדמתו ומאשר שלוש בקשות בלבד של נתיניו. בלי חותמת ידו, לא תיושם אף החלטה בממלכה, ולו הקטנה ביותר. אשה אחת, שמבקשת לשווא אישור לתקן את גג ביתה הדולף, קצה באטימותו של הוד טיפשותו. לילה אחד היא מתגנבת אחד לארמון, ובעוד נחירותיו מרעידות את הקירות, גונבת את החותמות ועושה בהן שימוש נרחב לרווחת הציבור.
"סם אלנום" (ברכה עוקצנית למתעוררים, מעין "בוקר טוב אליהו") הוא סאטירה חריפה נגד זלזול השליטים בצרכיו הבסיסיים ביותר של האזרח הפשוט. כמה חודשים לאחר שהועלה לראשונה, בשנת 1970, נאלצו המפיקים לגנוז את המחזה, בעקבות מותו של גמאל עבד אל-נאצר, נשיאה של מצרים, שמא יראה מישהו בעלילה פגיעה בכבודו. את המחזה כתבו והפיקו האחים עאסי ומנסור רחבאני, בעלה של פיירוז ואחיו, והוא נחשב לאחד המבריקים ביצירותיהם התאטרליות.
הבעיה היא שפיירוז היא בת לבנון, ויחסיה של ארצה עם השכנה סוריה רעועים כיום מאי פעם. המתיחות הזו נוצלה היטב על ידי מתנגדיה של סוריה בביירות, ובראשם מנהיג הדרוזים ווליד ג'ומבלאט, חבר פרלמנט ויו"ר סיעת "הפורום הדמוקרטי". ווליד, שאביו כמאל ג'ומבלאט נרצח בידי הסורים ב-1977, דרש מפיירוז שלא לעלות על במות דמשק, כתגמול על שרשרת ההתנקשויות באישים לבנונים, מאחוריה עומדת סוריה.
במאמר שפרסם בעיתון התנועה, "אל-אנבא", כתב ג'ומבלאט: "קיימת ברית בין ישראל למשטר הסורי. המדיניות של שניהם דומה. מצד אחד, ישראל מדכאת את העם הפלסטיני כמה עשורים. מצד שני, המשטר הסורי מפקיע את זכויותיו של עמו הכלוא בבית סוהר גדול. מה ההבדל בין כיבוש זועף לדיקקטורה חשוכה?"
כל ימיה רחקה פיירוז מן פוליטיקה, ועשתה זאת בהצלחה מרובה. שמה לא נקשר מעולם באף זרם פוליטי או משטר כלשהו, בניגוד לעמיתתה המיתולוגית אום כלתום, שהייתה סמוכה על שולחנו של גמאל עבד אל-נאצר. משום כך, היה זה אך טבעי שלא השיבה אפילו לקריאתו של ג'ומבלאט. "פיירוז גדולה על הסיפור הזה, היא סמל המצוי מעל לפוליטיקה", הבהיר בן משפחתה, רסאן רחבאני – וסתם את הגולל על הפרשה.