צילום: ברית שליט

תהליך התנדבותו של משה תיתי לצה"ל היה אמנם ארוך וקשה, אולם סופו בהיסטוריה לא קטנה. המוסלמי שהיה ללוחם בהנדסה הקרבית עדיין מוריד את המדים לפני שהוא נכנס לכפרו, אבל לרגע לא מתבייש בצעד שעשה. הוא מספר על הקשיים בצבא ובאזרחות, ועל ההבנה שהאויב שלו נמצא בחוץ. "אין מישהו אחר שישמור על המדינה", הוא קובע

כמו כל המבקשים להתנדב לשורות צה"ל, גם סמל משה תיתי החל את מה שיהיה לשירותו הצבאי במדור המתנדבים שבלשכת הגיוס. תהליך ההתנדבות לצה"ל אמנם עלול להיות ארוך ומתיש לפרקים, אבל בשונה מרוב המתנדבים, בעבור סמל תיתי טמן בחובו הביקור התחלה נוספת. "מצאתי את עצמי מתווכח עם הש"ג בכניסה איזה 40 דקות", הוא נזכר, "רק בשביל שיכניסו אותי".
התהליך שהוביל לכך כלל טלפונים ומכתבים ללשכת הגיוס, בקשות חוזרות ונשנות לעטות את מדי צה"ל ולשרת את מדינת ישראל במשך שלוש שנים, שלא תמיד זכו למענה. אבל בעבור מי שכל חבריו התגייסו, ושנכח בהרצאות בנושא צה"ל בבית הספר, היה זה תהליך טבעי. למרות זאת, גם כאשר הגיע לבסוף ללשכת הגיוס בטבריה, נוכח סמל תיתי לדעת שמטרתו להתגייס לצה"ל, שווה בין שווים, עוד רחוקה מלהתגשם. "הוא לא האמין לי שאני צריך ללכת למדור מתנדבים", הוא משחזר. "חשב שסתם עבדתי עליו. אמרתי לו: 'כן, אני מוסלמי, ואני רוצה להתגייס'".

מה זה ערבים?
בהגיע מועד הגיוס, נובמבר 2005, נתקל סמל תיתי, ערבי ישראלי מוסלמי שהחליט להתגייס לצה"ל, בבעיה נוספת. בשל פגם גנטי מולד שבגינו הוא סובל מחוסר שיער בכל הגוף, נקבע לו פרופיל 45. "לצבא יש חוקים, אז הולכים לפי הספר", הוא מדקלם, "רציתי להיות לוחם, אז הבאתי להם כל מיני אישורים שמסבירים שזה לא מפריע לשום דבר. זה לא עזר, ואז אמרו לי 'שמע, או שאתה מתגייס עכשיו, או שאתה הולך הביתה'. אז התגייסתי". הוא סיים טירונות בניצנים, ביקש שוב ושוב להיות לוחם, ולבסוף סירב פקודה ונשלח לכלא. "ישבתי בכלא כי לא רציתי להיות ג'ובניק", הוא אומר, "אבל המפקדים שם אהבו אותי והמליצו עלי, אז שלחו אותי שוב לבקו"ם. הייתי מורעל, כל מה שרציתי היה צנחנים", הוא מחייך. "בסוף שלחו אותי לגיבוש צנחנים, ולא עברתי. היה אחד שסחבתי על הגב בשביל שלא יפרוש, ובסוף הוא עבר. למה הוא עבר ואני לא? לא אמרו לי מפורשות, אבל אני חושב שזה בגלל שאני מוסלמי, כי כל הנתונים שלי היו בסדר גמור".
בבקו"ם הציעו לסמל תיתי לבחור בין תותחנים, שריון או הנדסה קרבית. הוא בחר באפשרות השלישית. הוא הגיע ליחידת אב"כ, למרות שהעדיף את הגדודים. "אבל אמרתי לעצמי שאם כבר הגעתי לפה, אני אעשה את העבודה שלי כמו שצריך". זמן קצר לאחר מכן, נשלחה היחידה לפעילות באזור מתקן ביטחוני רגיש. "ועוד פעם חזרנו לנושא הזה של הדת", הוא נאנח. "הפעם אמרו לי בפנים: 'אתה לא יכול לעשות סיווג ביטחוני בגלל שאתה מוסלמי'. הרגשתי ממש רע. כאילו שאני בעדיפות שנייה. עוד מעט יגידו לי שיש לי איזה ארגון פת"ח בשטחים או שאני מבריח סמים או נשק. נעלבתי", הוא מבהיר. "נעלבתי מהמדינה".
למרות התערבות מפקדיו, הוצא סמל תיתי מהיחידה והועבר לגדוד 603, לוחם בהנדסה הקרבית. "למה עדיין רציתי להיות קרבי?" הוא שואל. "זה כבר משהו שבאתי איתו מהבית. אם אני עושה משהו, אז אני עושה אותו מכל הלב". הוא שותק לרגע, "האמת היא שלפעמים אני חושב לזרוק הכל ולצאת, אבל זה לא שווה את זה, כי אני רואה דברים, אני עושה דברים. כשאתה יושב ברכבת מול אנשים, מסתכלים עליך בצורה אחת. 'מה אתה עושה?', 'אני לוחם בהנדסה, בגולני, בגבעתי'. זה נשמע הרבה יותר טוב. זה כמו שאתה בא לראיון עבודה. ההבדל בין 12 שנות לימוד לתואר בכלכלה. מה נשמע יותר טוב?".
אבל דווקא הדחייה על רקע היותו מוסלמי הביאה אותו לנסות ולגלות יותר על עצמו ועל מוצאו. "הרי רק כשהגעתי לצבא הבנתי שאני לא כמו כולם. עד אז לא חשבתי על זה בכלל – גדלתי עם יהודים ונולדתי וגדלתי בצפת. היו לי חברות יהודיות. עשיתי אפילו בגרות בעברית. לא ידעתי מה זה ערבים בכלל". בד בבד עם הקשיים בצבא, נפרד מחברתו אחרי מערכת יחסים בת שנה, לאחר שאביה גילה שהוא מוסלמי. "אני לא יודע מה יש לאנשים", הוא אומר, "איך שהוא, כשזה מגיע לנושא הזה, זה נגמר. מתפוצץ".
לכן החליט סמל תיתי לעבור לכפר בענה, בו מתגוררים חלק מבני משפחתו המורחבת. "עברתי לכפר בשביל לעזור לסבתא שלי, שגרה שם", הוא מסביר, "אבל גם בגלל שרציתי לראות את הצד השני. הכרתי רק מנטליות של יהודים. לא ידעתי מה זה כפר, מה זה ערבים, מה זה אסלאם. הרי בכפר אף אחד לא יבוא ויגיד לך, 'שמע, אתה מוסלמי, לך מפה'", הוא פוסק. "זה הצד שלך".

אז נסראללה התנצל
כאשר סמל משה תיתי נכנס או יוצא מהבסיס בו הוא משרת, הוא לבוש בבגדים אזרחיים. את המדים שהיו אמורים לחשוף בפני כל יושבי הרכבת את היותו לוחם, הוא עוטה רק לאחר שנכנס לבסיס. "יש לי אישור להיכנס ולצאת על אזרחי", הוא מסביר, "כי אני לא הולך על מדים בכפר. זה לא שאני מסתיר את זה שאני חייל", הוא מסביר, "מי שצריך לדעת יודע, ומי שלא צריך לדעת לא יודע. כמעט אף אחד לא ידע שאני חייל בכפר, וזה יותר טוב בשבילי. אבל זה מתחיל להתפשט, וזה לא שאפשר להתחבא".
לתגובות שבכל זאת מגיעות מתושבי הכפר הוא משתדל שלא לייחס חשיבות רבה מדי. "אלה אנשים שלפי דעתי לא מבינים את העניין לעומק", הוא קובע. "אנשים אומרים לי, 'אם יבוא מולך במלחמה איזה אחד, ערבי בדיוק כמוך, דם שלך – תהרוג אותו?'. אז אני אומר להם שכן", הוא מבהיר נחרצות. "אומרים לי: 'אתה לא מתבייש? אתה לא ערבי?', אז אני עונה שאם אני לא אהרוג אותו, הוא יהרוג אותי, ומה יותר טוב?".
כשהוא נשאל מה יקרה אם הוא יבוא לבוש במדי צה"ל לכפר, עונה סמל תיתי כי הוא מניח שלא יקרה שום דבר. אבל נדמה שיותר משהוא מניח, הוא מקווה. "יותר קל להגיד שאני לא חייל", הוא אומר, "כי סבתא שלי בת 100, ואם אני לא אהיה בבית, מה היא תוכל לעשות אם מישהו ייכנס? אני לא רוצה לקחת את הסיכון".
ההשתלבות בכפר, הוא אומר, לא הייתה קלה. בהתחלה לא הבין את המנטליות, את הניגוד לחברה ממנה הגיע. "חלקם רוצים שנסראללה לדוגמה יבוא ויפגיז, אבל אני מתווכח איתם. הרי במלחמה נפל לנו טיל ליד הכפר ונהרג מישהו. אז אומרים לי שנסראללה ביקש ממנו סליחה, וכל הכבוד לו. אבל הבן אדם חזר? אנשים לא חושבים על המשפחה שלו. על העוול שנעשה להם", הוא טוען. "או שבכל פעם שיש פיגוע, אז הערבים שמחים כי נהרגו יהודים. הם לא מבינים שנסראללה והחמאס וכל השאר בכלל לא מחפשים יהודים. הם רוצים להרוג ישראלים. הם רוצים למחוק את כל מי שבישראל, וזה לא משנה אם הוא ערבי או לא. ברגע שמחבל נכנס הוא לא אומר 'אה, ראיתי אותך, אתה ערבי, שב בצד'. וברגע שקטיושה נופלת, היא נופלת על ישראלים, וזה לא משנה מי הם ומה הם".
איך אנשים בכפר מגיבים כשאתה אומר להם את כל זה?
"פתאום יש להם עוד דעה, שהם בחיים לא חשבו עליה או ראו אותה. עוד דרך חיים שהם לא שקלו. חשיבה אחרת. אז הם מתחילים לחשוב. אנשים בכפר לא מסתכלים עלי בתור חייל, נגדם, וזה מה שטוב בכפר. זה לא סוף העולם, זה לא שאם אתה חייל אז אתה הטרוריסט. אתה גם בן אדם בסופו של דבר".

לא אוהב לברוח
תוך שהוא מצטלם לכתבה, סמל תיתי מחייך. "בשביל הרגעים האלה זה שווה את זה", הוא מגלה. "כשאומרים לי כל הכבוד על זה שאתה תורם". גם המפקדים שלו לאורך הדרך הביעו את הערכתם להתנדבותו. "המ"פ שלי אוהב את זה שאני לא עושה את העבודה כי אני חייב, ובגלל זה הוא גם נותן לי גיבוי. אם מישהו יגיד משהו על הדת או על זה שאני ערבי, הוא ייכנס בו חזק, ובזה אני בטוח אפילו בלי שהוא יגיד לי".
למרות שלרוב האנשים נראה רצונו של סמל תיתי להתנדב מעט תמוה, הוא בעצמו לא מוצא כל סתירה. "אין מישהו אחר שישמור על המדינה", הוא חורץ, "ואני באמת לא יודע למה לא נותנים למוסלמים להתנדב. יש אנשים שבאמת רוצים לתרום ואין להם דרך. חבר שלי אמר לי, 'יש יהודים שלא רוצים לעשות צבא, ואני רוצה אבל לא יודע מה לעשות'. והאמת היא שאני יודע שאם היו עושים למי שמתנדב את מה שעשו לי, אז נראה לי שהם היו יוצאים מהצבא".
לדבריו, הוא לא ציפה לתהליך ההתנדבות המורכב. "חשבתי שצבא זו מערכת כזו שכולם ביחד וגיבוש והכל", הוא מחייך, "וכשהגעתי הייתי בשוק. לא ציפיתי שפתאום אראה גם חיילים חפשנים, שלא רוצים לעשות את העבודה שלהם, חיילים שתופסים גב על החבר שלהם או אפילו גונבים האחד מהשני". למרות הפתעתו, הוא עדיין מנסה לשכנע את אחיו הקטן, שלא רוצה להתגייס, להתנדב בכל זאת. "הוא אומר שהמדינה לא נותנת לו שום דבר, אז למה שהוא ייתן", הוא מספר. "אבל אני יודע שאם הוא ילך לצבא, הוא יהיה שפיץ. הרי כמה שהצבא עשה לי רע, הוא עשה לי יותר טוב. הוא עזר לי להכיר אנשים, לשנות את תפיסת העולם שלי ואת ההתנהגות שלי. נהייתי הרבה יותר בוגר", הוא מעיד. "אני חושב יותר על החיים. הצבא נתן לי הרבה ערכים. הרבה מוסר".
אבל כשאח שלך שואל אותך אם להתגייס או לא, תגיד לו להתגייס בלב שלם?
"כן. כי כשהוא ישתחרר הוא יהיה בן אדם אחר, יותר טוב. אין ספק שזה פוגע כשמתייחסים אליך כמו שהתייחסו אלי, אבל אין מה לעשות. חוץ מזה שלאן שאני מגיע, מתנהגים אלי כמו שצריך. החברים שלי בבסיס, למשל, לא מקשים עלי בכלל".
למרות זאת, הקשיים בהם כן נתקל בשנים האחרונות, במהלך שירותו הצבאי, הובילו אותו לחשוב על עתידו. "חשבתי לגור בחוץ לארץ", הוא אומר, "כי כאן קשה. בתוך עצמי, אני מעדיף כמה שיותר להיות כאן, כי המשפחה שלי פה. עד שנכנסתי לצבא לא חשבתי על כל הדברים האלה. בכל זאת אני מקווה להישאר פה, כי זאת המדינה שלי. אני חי פה, ואין לי לאן ללכת".
סמל תיתי ממשיך בינתיים לחיות בשני קצוות. מחד, הוא משרת כחייל בצבאה של מדינת ישראל. מאידך, הוא מתגורר בקרב מוסלמים כמוהו, שמתנגדים ברובם לשירות בצה"ל. "לשלב בין שני העולמות האלה, זה לא יצליח", הוא גורס. "אני מצליח לשלב ביני לבין עצמי, אבל בגדול אני לא חושב שזה יכול לקרות. זה שיש מלחמות וסכסוכים, זה לא התחיל מעכשיו. זה התחיל מזמן, בתקופה של הסבא שלי ושל הסבא של הסבא שלי".
לא נמאס לך לפעמים לשאת על כתפיך את המאבקים האלה?
"כולם רוצים חיים פשוטים", הוא צוחק, "אבל אני אוהב אתגרים, אני אוהב אקשן. אני אוהב להתמודד עם דברים. אני לא אזרוק את הכל ואגיד 'זהו', אני לא אבחר בדרך הקלה. תמיד הכי קל לברוח, אבל השאלה היא מה יוצא לך מזה. מה האלטרנטיבה שלך".
סמל תיתי מעיד על עצמו שהוא משתדל לקחת את הדברים בקלות. רצונו שאחיו הצעיר יתגייס לא נובע רק מעמדותיו, הוא אומר. "אני רק מחכה לריב איתו מי עשה יותר מארבים, למי היה יותר אקשן", הוא מחייך. אבל למרות זאת, נדמה שהמאבק של סמל תיתי לא הסתיים עם הפיכתו ללוחם, או אפילו עם שכנוע תושבי הכפר בו הוא מתגורר. כאשר הוא נשאל כיצד הוא מגדיר את עצמו, לכאורה שאלה פשוטה, הוא חושב לרגע ואז עונה. "מה אני? לא משתמט".
אתה ישראלי?
סמל משה תיתי שותק. לבסוף הוא משיב: "אני לא יודע. אנשים מקלקלים את המדינה הזאת, הורסים אותה, מתנהגים בגזענות. אבל יש לנו מדינה טובה. האם אני ישראלי?" הוא שואל. "כן, הוא מחליט, "אני ישראלי. ונראה לי שבסופו של דבר, אני אמשיך לחיות פה".