צילום: טל זגרבה

עד לספטמבר 1973, הייתה למילה "רטוב" בהקשרה הצבאי משמעות אחת בלבד בעבור חיילי גדוד 68 של חטיבת ירושלים: שימוש באש חיה באימונים. אבל בחודש ההוא, כשנקראו לשירות מילואים בסואץ, חזרו הלוחמים להיזכר במילה גם במשמעותה הבסיסית: הקו שעשו על גדות התעלה היה רטוב במובן הנוזלי. "כשהודיעו לנו שזאת תהיה הגזרה שלנו, הייתה תדהמה בקרב האנשים, כי אף פעם לא עשינו קו בתעלה, תמיד היינו בבקעה, בעזה או בחברון", נזכר רס"ל (מיל') שם-טוב אשכנזי. "השינוי אפילו גרם ביום הגיוס להתנגדות מצד אנשי המילואים הוותיקים. אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה, וכולם ירדו לדרום".
בתום אימון בן יומיים במחנה בבלוזה, פוצלו חיילי הגדוד בין המוצבים שלאורך התעלה. אשכנזי, אז בסך הכל טוראי, הוצב ביחד עם 20 לוחמים נוספים במעוז "כתובה", שמוקם על קו המים, במרחק כמה מאות מטרים מהגדה המצרית. כעבור כשבועיים יצאו מהגדה הזאת כוחות מצריים למתקפה פתאומית, שהבעירה את הגזרה הדרומית. מלחמת יום הכיפורים החלה.
זאת הייתה הנקודה בה עניין הקו הרטוב החל להיות משמעותי. המצרים הסתערו בסירות גומי כדי לכבוש את המוצב. טוראי אשכנזי, ששימש כקשר מפקד המעוז, עלה ביוזמתו לעמדה הקדמית, וירה לעברם. כעבור שעתיים הוא נפצע בראשו והועבר לטיפול רפואי, אך הוא "ברח" במהלכו כדי לסייע לחבריו להדוף את ההתקפה. במשך 20 שעות, עד לפינוי המוצב, שימש אשכנזי כקשר המפקד ולחם בגבורה, למרות פציעתו הקשה. על מעשיו אלו הוענק לו עיטור המופת.

משהו מוזר קורה
שירות המילואים של חיילי חטיבת ירושלים בתעלה החל בצורה מנומנמת דווקא. מדי יום יצא ממעוז "כתובה" כוח סיור שדאג לפתוח את צירי הגישה לאזור ולערוך תצפיות על המתרחש בגדה המצרית. טרקטורים של צבא האויב עבדו ברעש מחריש אוזניים והרימו סוללות עפר, כאשר לחיילים הישראלים לא נותר אלא לדווח על כך למטה ולתהות בעניין.
באחד הימים, החלה לכרסם בלבו של אשכנזי דאגה. "ביום רביעי, ה-3 באוקטובר, כשיצאנו לסיור בוקר לפתיחת ציר, גילינו עקבות כניסה מקו המים לתוך שטח ישראל", הוא מספר. "נכנסנו מיד לכוננות חדירה. המתנו בפריסה בשטח כשעתיים, עד שקיבלנו דיווח מאגף המבצעים שהכל בסדר, ושהעקבות האלו נמצאות שם זמן רב. אני לא קיבלתי את זה. אמרתי למ"מ ולגשש שאנחנו כל יום עושים את הסיור הזה, והעקבות האלה לא היו פה בשבוע וחצי האחרונים. הם אמרו לי לדווח שוב למטה. במטה ענו: 'זה לא יכול להיות, אתם מוציאים אותנו שקרנים'. למרות זאת, דיווחתי שוב שהעקבות האלה טריות מהלילה הקודם. אמרו לנו: 'טוב, תמתינו', ואחרי כמה זמן ענו: 'תעזבו, זה מזמן ורק עכשיו שמתם לב'. הורו לנו להתקפל ולחזור בחזרה למוצב. הרגשנו שהיה טיוח.
"למחרת, שמענו רעשים עוד יותר חזקים מהטרקטורים – הם התחילו להרוס חלק מסוללות העפר שלהם. דיווחנו שמשהו מוזר קורה אצל המצרים. בנוסף, כמעט ולא ראינו חיילי אויב. אמרו לנו בקשר שהם כנראה עושים תרגיל צבאי בשטח שלהם. תרגיל צבאי, תרגיל צבאי – אבל בשביל מה הם הורסים את הסוללות, לא הצלחתי להבין.
"ביום שישי, ה-5 באוקטובר, לא קמתי כמו בכל יום, הייתי בלי מצב רוח. החבר'ה בסיור התחילו לשאול אותי: 'מה קורה לך, למה אתה שקט היום?' אמרתי להם שיש לי הרגשה לא טובה. הגשש בא אליי ואמר לי שכנראה שזה מהעקבות של יום רביעי. עניתי לו: 'כן, מאז אני לא שקט'. המשכנו בסיור, עד שהגענו למוצב השני, מילאנו, שם המתין המ"פ של המקום. הוא אמר שגם הם דיווחו על משהו מוזר. התחלנו לטלפן למוצבים האחרים, והגענו למסקנה שלאורך כל קו המים זיהו את תנועות הטרקטורים. וכולם גם קיבלו את אותם הדיווחים שזה כביכול תרגיל של הצבא המצרי. עם כל הכבוד, אני את זה לא קניתי.
"ביום שבת, יום כיפור, כבר בכלל לא הרגשתי טוב, קמתי בלי מצב רוח. יצאנו לסיור. בצד המצרי היה שקט לגמרי. לא ראית נפש חיה, לא כלב ולא שום דבר. אפילו התצפיתן אמר שהוא לא מזהה שום תזוזה. זה התחיל להסריח. אמרתי שזה כמו השקט שלפני הסערה. חזרנו מהסיור בשעה 10 בבוקר, וכל אחד פנה לעיסוקים שלו. פתאום בשעה 11 אסף אותנו המ"מ דוד סיטון ואמר לנו: 'חבר'ה, בשעה חמש היום מתחילה מלחמה'. פשוט ככה.
"אמרתי למ"מ: 'דודו, אם אתה אומר שהמלחמה בשעה חמש, אני עולה עכשיו לעמדה'. כולם צעקו לי: 'אשכנזי, מה אתה עולה עכשיו?' אבל התעקשתי לעלות. התלבשתי במשך כ-20 דקות, ולקחתי איתי חגור ומכשיר קשר. הלכתי לעמדת המ"מ, שהיה בה גם אינטרקום וגם פריסקופ, למקרה של הפגזה. עמדתי בתצפית, והשעות עברו. פתאום, ב-14:08, ראיתי שני מטוסים שלנו חוזרים מטיסת צילום בשטח מצרים. שתי דקות לאחר מכן, ב-14:10 בדיוק, התחילה ההפגזה הנוראית".

בום, הלכה הסירה
מיד כשהחלה ההפצצה המצרית על הגדה הישראלית, לחץ אשכנזי על ה"יבבן", כפתור האזעקה שמקפיץ את כל הגזרה. הוא נכנס במהירות לתוך ה"שפנייה", כוך ממוגן בשקי חול הסמוך לעמדת התצפית, שם חברו אליו המ"מ ואחדים מהחיילים. "ההפגזה נמשכה קרוב ל-20 דקות", הוא נזכר. "איך שהיא נגמרה, המ"מ הרים את הפריסקופ ואמר: 'עולים עלינו בסירות מתוך המים'. כולם יצאו מהשפנייה והתחילו לירות עם כל מה שהיה להם לכיוון הסירות. אני הייתי עוזיסט, והמ"מ אמר לי ללכת לסייע בעמדה אחרת. הלכתי לעמדה שלא הייתה מאוישת. ניסיתי לירות בעוזי, אבל הוא לא ירה. ממש כמו בחלום: אתה רוצה לירות, הנשק לא יורה ואתה רואה שהמצרים מתחילים לעלות עליך.
"למזלי, ראיתי שלמטה יש ארגז רימונים. שמתי את העוזי על העמדה כדי לקחת את הרימונים, ובדיוק ברגע הזה נפלה במקום פצצת מרגמה מצרית. העוזי התפרק לחתיכות, אבל אני לא נפגעתי כי התכופפתי אל הארגז. התחלתי לזרוק את הרימונים על סוללת העפר שהמצרים התקרבו אליה. גמרתי אולי 50 רימונים, ופגעתי בהרבה מצרים. בינתיים באו שני בחורי ישיבה והחליפו אותי, ואני התחלתי להסתובב בין כל העמדות ונתתי מצב רוח ללוחמים, כדי שלא יתייאשו.
"בסביבות השעה 16:00 ראיתי את אחד הלוחמים, פרוספר וענונו, שוכב על הרצפה באחת העמדות. הוא חטף כדור שנכנס בצוואר ויצא מהעורף. פיניתי אותו, ומיד חזרתי לעמדה. לפתע, ראיתי שבצד עמדה 'בזוקה'. שמתי אותה על העמדה, והטענתי אותה בזבילים. ראיתי סירה על המים, כיוונתי, ו'בום', הלכה הסירה. הטענתי עוד זביל, וככה הורדתי שש סירות גומי, כשבכל אחת היו בערך 12 חיילים.
"כשנגמרו לי הזבילים, לקחתי את הרובה של פרוספר הפצוע. כדי שיהיה לי שדה ראייה, הייתי חייב לעלות על העמדה. בעודי חשוף לגמרי, התחלתי לרסס את המצרים מלמעלה. פתאום הרגשתי חבטה בראש ואיבדתי את ההכרה. הצלף המצרי, שפגע בפרוספר, תפס גם אותי. למרבה המזל, הקליע פגע בשפה הקדמית של הקסדה, שינה כיוון וחדר בין הקרקפת לגולגולת. קובע הפלדה הזה הציל אותי. אמנם איבדתי את ההכרה, אבל שמעתי מתוך העילפון: 'להוריד אותו לתאג"ד ולכסות אותו עם שמיכה'.
"פינו אותי לתאג"ד. אני זוכר שפתאום התעוררתי, וכל מי שהיה שם אמר: 'או, הנה החי-מת התעורר'. באו והורידו לי את הקסדה, והחובש מהר חבש לי את הראש. באותו רגע שמעתי שיש עוד התקפה של המצרים. מהר עזבתי הכל ורצתי בחזרה לעמדה. הם לא רצו שאני אקום, אבל לא הייתה להם ברירה. קמתי, המשכתי להילחם, ואת כל הלילה העברתי בעמדות.
"בבוקר, בסביבות השעה שמונה, אמרתי לעצמי שאני חייב לתפוס את הצלף. פתאום, אני רואה שני טנקים שבאו לעזור לנו, חוטפים פגזים. חיילים מצרים שהיו לא רחוקים מהם ירו בשריונרים הפצועים והרגו אותם. את כל זה ראיתי מהעמדה, בלי יכולת לסייע להם. שמענו בקשר איך שוחטים את האנשים במוצבים. היינו נטושים, ולא יכולנו לצאת כי מסביב היו אנשי קומנדו מצרי.
"בשלב מסוים, קיבלנו הוראה בקשר להשאיר את הפצועים וההרוגים, ולעזוב את המוצב. אבל מי בצה"ל עושה דבר כזה – לא עוזבים בשטח לא הרוג ולא פצוע. המשכנו להילחם. החלטתי לעצמי שאם המצרים באים, אני לא נופל חי. אני אמות, אבל אקח איתי כמה מהם. הכנתי על עצמי רימונים. בינתיים, הקשר הסדיר יצא מהבונקר ואמר שקיבלנו הוראה לעזוב את המוצב – עם הפצועים ועם ההרוגים – ופשוט לברוח. זה נשמע בהתחלה כמו: 'מה פתאום לברוח?' אבל אין מה לעשות, קיבלנו פקודה.
"תפסנו את אחד הזחל"מים, והעמסנו את הפצועים קשה. אני ירדתי למטה לבונקר עם כל הרימונים שהיו עלי, כדי להשמיד את המסמכים הסודיים. פוצצתי את כל החמ"ל, ויצאתי החוצה. בדרך עזרתי לעוד פצוע לעלות על הזחל"ם. בנסיעה לבלוזה ראינו חיילים ממוצב 'דרורה', והעמסנו גם אותם. היינו קרוב ל-30 איש על הזחל"ם כשהגענו לבלוזה. משם, פינו אותי לבית-החולים סורוקה. בשבילי זה היה סוף המלחמה".