לא כיף להרוג
ממש לפני הכניסה לעיתא א-שעב, החליט סמ"ר (מיל') סקריצקי להורות לחבריו למחלקה ללבוש אפודים קרמיים "בכניסה הקודמת שלנו ללבנון היינו בלי קרמיים, וראיתי כמה פצועים היו לנו", הוא מסביר. אך לרוע המזל, נוצרה בעיה – במחלקה היו 18 חיילים, ורק 17 אפודים. "אמרתי: 'טוב, כולם ייכנסו עם הקרמיים ואני אכנס בלי. יהיה בסדר'", מספר סקריצקי, "אבל בסוף אחד החיילים לא נכנס, מסיבות אישיות, ולקחתי את הקרמי שלו. כמה ימים אחר-כך האפוד הזה הציל את חיי".
נכנסנו לעיתא א-שעב עם אור ראשון. שש בבוקר. התחלקנו לכמה כוחות, והחלטנו שכל כוח יתפוס בית בפאתי הכפר. המ"פ היה עם הכוח שלנו, והחליט לעשות סריקה מחוץ לבית שהיינו צריכים לכבוש. הוא הגיע לקצה האחורי של המבנה, הציץ מעבר לפינה, וישר חטף כדור בקסדה. אני והחוליה שלי היינו בכניסה לבית כששמענו את הירי. פתאום ראיתי את המ"פ רץ אליי, תופס עם היד את הראש וצועק 'נפצעתי, נפצעתי'. בגלל שהקליע פגע בקסדה הוא שינה כיוון, וחדר לו לצוואר.
ישר רצתי עם המטוליסט לחלק האחורי של הבית, לפינה שבה נפגע המ"פ. נעמדתי בכריעה, יריתי לכיוון מקורות הירי, ואמרתי למטוליסט לירות רימונים. אחרי כמה דקות הגיע הסמ"פ כדי לתפוס את הפיקוד. הוא בא, נעמד מאחוריי ושאל אותי 'מישה, מאיפה יורים עלינו?' ברגע שסובבתי את הראש לאחור ואמרתי לו 'משם', ראיתי דם נשפך לו מהרגל. התברר שבגלל שבדיוק הסתובבתי, כדור שהצלף כיוון לי לראש פגע לסמ"פ ברגל. למעשה, הוא הציל לי את החיים, זה היה פשוט נס. אם הוא לא היה קורא לי הייתי חוטף את הכדור.
נוצר מצב כזה: מ"פ פצוע וסמ"פ פצוע. המ"מ שלי תפס פיקוד על הפלוגה, ואני תפסתי פיקוד על המחלקה. יום שלם המשכנו את הקרב על הבית הזה. זה היה ממש כאילו נכנסנו למלכודת. ירו עלינו מכל החלונות ומכל הכיוונים. כל הכוחות שלנו נתקלו, ואף אחד לא יכול היה לתת חיפוי.
לבסוף כבשנו את המבנה ותפסנו עמדות. אני עמדתי ליד אחד החלונות וחיפיתי. פתאום שמעתי ירי מהחלון השני. החייל שם אמר לי שהוא זיהה מישהו. קראתי למטוליסט ואמרתי לו שכל דקה החיזבאלון ייצא עוד פעם. נכנסנו לתוך הכוונות. איך שהחיזבאלון יצא פוצצנו לו את הראש עם רימון מהמטול. זה נשמע מגניב, אבל זה בכלל לא כיף להרוג בנאדם. זה באמת היה יום קשה, אבל לא קשה כמו היום למחרת".

סוג של התאבדות
במהלך הלילה החל שלב פינוי הפצועים לישראל. בעבור הלוחמים שנשארו בכפר, שעות החשיכה עברו בשקט יחסי, ואיפשרו להם לנוח מעט. בדיעבד, התברר שהמנוחה הזאת הייתה נחוצה למדי. היום השני טמן לכוחות הפתעות רבות, והם היו צריכים לשמור על עירנות מרבית.
לקראת בוקר, קיבלנו פקודה להתקדם לתוך הכפר כמעט עד הרחוב הראשי, ולתפוס שם בית", משחזר סקריצקי. "תפסנו איזה בית קטן וכל הפלוגה נכנסה לתוכו. אני ועוד שבעה חיילים קיבלנו פקודה להמשיך ולהתקדם עוד קצת פנימה, ולכבוש בית נוסף. הגענו למקום, כבשנו את הקומה השנייה, והיינו צריכים לסרוק את הקומה מתחת, שהגישה אליה הייתה דרך כניסה נפרדת.
השארתי שני חיילים בתוך הבית לחיפוי, וירדנו שישה לסרוק. התכוונו לרדת במדרגות לעבר הרחוב, אבל באותו רגע קיבלנו צרור ארוך. מיד נשכבנו כולנו על הרצפה והתחלנו להשיב באש. צעקתי למטוליסט שלי: 'מטול לתוך החלון השני בבניין ככה וככה'. המטוליסט נעמד לידי ואמר לי 'מישה, אני פצוע'. שאלתי אותו איפה. הוא הוריד את היד מהאף, והשפריץ דם.
לקחתי את המטול שלו. עם יד אחת הוא החזיק את האף, ועם היד השנייה הוציא לי רימונים. היו עליו רק ארבעה רימונים, שאריות מהקרב של אתמול. שני רימונים השחלתי לתוך חלון הבית שירו ממנו, את השלישי החטאתי, ואז חשבתי שאם לא תפסתי את החיזבאלון בחדר, הוא בטח ירצה לצאת מהבניין, אז יריתי את הרימון האחרון לכיוון היציאה מהבית.
אמרתי לכל החיילים שלי: 'אחד-אחד דילוגים חזרה לבית'. בקשר אמרתי לשניים שנשארו בקומה השנייה שייתנו לנו חיפוי, וחזרתי אליה. הבית היה דפוק לגמרי. ישבתי ליד החלון וחיפיתי, ופתאום כדור חדר את הקיר ועבר כמה סנטימטרים מהברכיים שלי. הקירות של החדר לא היו ממוגנים, אבל מבחינה אסטרטגית לא יכולתי להשאיר את החדר בלי בנאדם בפנים. לכן, הרמתי מיטות כדי שתהיה הגנה מינימלית, וסגרתי את אחד החלונות כדי שלא יראו איך אנחנו מסתובבים בבית.
באמצע היום, בסביבות השעה 11:00, היה רוגע של עשר דקות בערך. אחד החיילים, סמ"ר ואדים גוברמן, הסתכל דרך החלון, וראה במרחק של 20 מטר שני חיזבאלונים מתכננים לירות אר-פי-ג'י. ואדים ירה והרג אחד מהם, כנראה את המפקד. החיזבאלון השני ברח, וואדים ירד לריצפה כדי להתחבא. אחרי כמה דקות הוא קם כדי לירות במי שיבוא. איך שהוא התרומם, הוא חטף כדור בכתף. פציעה מאוד קשה. החובש שלי היה מאחוריו, ראה שהוא נפצע, ומשך אותו אחורה לחדר הממוגן.
אני מיד התקדמתי לחלון, וראיתי שני חיזבאלונים מושכים את הגופה. יריתי בהם, והם מיד נפלו. בשנייה הזאת חטפתי צרור של ארבעה כדורים. שני כדורים פגעו באפוד הקרמי, אחד פגע בידית הדריכה של הנשק, ואחד פגע ברצועה שעברה לי בין היד לגוף. עפתי אחורה. הרסיסים מהידית של הנשק עפו לי לפנים. מרוב אדרנלין לא הרגשתי את הפציעה, ולא הבנתי איפה נפגעתי. הרגשתי פגיעה בחזה ושמתי לב שיורד לי דם מהפנים, אז אמרתי לעצמי 'יא-אללה, כוס אמק, אני עומד למות עכשיו. איזה באסה'. זה היה הרגע היחיד שהייתה לי הרגשה שזה הסוף שלי. אמרתי: 'טוב, לפחות אני אצא ואפנה את החדר לגמרי. עכשיו הכי חשוב זה הטיפול בוואדים'. באותו רגע הייתי בטוח שאני מת שם. חשבתי על החיילים שלי. לא ידעתי מה הם יעשו בלעדיי – מי יתפקד ומי לא. 
היה שם כלבן אחד, שהוריד ממני את הציוד ובדק שהכל בסדר אצלי. כשהבנתי שאני בסדר קמתי, ושמתי עליי את הציוד. בזמן הזה פגעו בחדר טילי אר-פי-ג'י בחדר, ומרוב אבק כמעט לא ראינו אחד את השני. המחבלים ניסו לחדור לתוך הבית, וזרקנו עליהם רימונים מהחלון. בינתיים, המצב של ואדים היה קשה מאוד. ישר הודעתי בקשר: 'אני חייב רופא'. בגלל שפחדו להוציא רופא באמצע היום לשטח האש, אמרתי 'בסדר. נוציא חיילים מתוך הבניין, ניתן מכת אש קטלנית, והרופא ייכנס'.
ככה עשינו. אני ועוד שלושה חיילים יצאנו החוצה מהבית, ירינו מנגב וזרקנו רימונים. זה היה סוג של משימת התאבדות, אבל זה היה או זה או שאין סיכוי לוואדים. הלכנו לזה עם לב שלם ועם ביטחון מטורף. הרופא הגיע, בדק את ואדים, והחליט לעשות לו ניתוח שדה. 'פומות' שהגיעו אחרי 40 דקות בערך פינו אותו תחת אש. אני זוכר איך כל הזמן רצתי ודרבנתי את האנשים. כל מי שהיה בתוך הבניין היה בטוח שאין, זה הסוף שלנו. זה היה כל-כך מטורף. אבל הפחד הכי חזק היה להישאר לבד".