צילום: ענת ברקאי

בזמן ההלוויה הם עדיין שהו בעומק הרצועה. מיד כשחזרו נשלחו למסדרי ציוד ונקיון, ויצאו רק לניחום אבלים. לוחמי גדס"ר גבעתי, שאיבדו בשבוע שעבר את חברם, סמ"ר דורון אסולין, במהלך פעילות ברצועה, לא מאפשרים לעצמם לשקוע לרגע. "רוב היום מעסיקים אותנו כדי שלא נחשוב על זה", אומר אחד החיילים, והמגד מוסיף: "כל לוחם רוצה להיות במקום שהוא הכי יכול להשפיע, אחרת הוא לא היה כאן"

שלוש קריאות חדות בערבית מפלחות את הדממה המאיימת של הלילה. "צה"ל כאן", מתריע הלוחם האוחז במגפון, "כל מי שבבית חייב לצאת עכשיו". מההאנגר המתפרק נשמע קול אבן מתגלגלת על רצפת בטון מחוספסת. "צאו מהבית עכשיו פן תיפגעו", מפציר הלוחם, וקין, הכלב של עוקץ הנלווה למשימה, נע במקומו בחוסר נוחות ומילל.
שלוש דקות עוברות, אין קול ואין יוצא. "במקרים כאלה", מסנן אחד הלוחמים, "שקט יותר מפחיד מקולות של ירי, כי אתה יודע שמשהו רע עומד לקרות". לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט, קופץ מהבית חמוש, מרסס לכל עבר ובורח מבעד לשיחים. בלי להסס, נכנס הצוות לבית. צרחות "אש, אש, אש" לצד זעקות פצועים נשמעות מבעד לקירות האפורים, ובתום דקות ספורות יוצאים הלוחמים כשמאחוריהם המבוקש, כבול בשתי ידיו וראשו מורכן.
יממה לפני כניסה נוספת לפעילות ברצועת עזה, מתרגלים הלוחמים של גדס"ר גבעתי את המשימה שיתבקשו לבצע. בשעת לילה מאוחרת בעיר אופקים הופך ההאנגר הנטוש לשורת פחונים ברצועה, הקניון שטרם הושלמה בנייתו למרכז עסקים והכביש המפריד ביניהם לציר התנועה המרכזי.
במודל הראשון המבוקש נתפס, אבל אין הדבר מבטיח שכך יהיה ברגע האמת. במשך שעות הם חוזרים על אותו התרגיל, בכל פעם משנים כיוון כניסה ומחמירים את מידת הפגיעות. לכולם ברור – שם, ברצועה, הכל יכול לקרות. "כמה שזה נראה דבילי למתבונן מהצד לצעוק 'פיו, פיו' ו'לאו' במחסן נטוש באופקים – ככה זה בדיוק נראה בתוך הרצועה", אומר אחד הלוחמים. "רק ששם קצת יותר רועש. אתה צריך להישאר מפוקס גם כשאר-פי-ג'י הפיל את הקיר שלידך וברקע הכדורים לא מפסיקים לשרוק. היום זה תרגול על יבש, אבל מחר אף אחד לא יכול להבטיח לי שלא אחזור עם חבר אחד פחות".

אחד לא יחזור
לפני חודש בלבד שבה חטיבת גבעתי לגזרה שלא אחת זכתה לכינוי "הבית של הסגולים". הם מכירים כל כביש וכל מבנה ברצועה, וכשהם מתבוננים במפה של אזור הפעילות המתוכננת יודע כל אחד מהו צבע הבניין, מהי צורת החלונות וכמה חדרים הוא מכיל. על אף הידע, ההיכרות והניסיון המבצעי, גם הם לא מתביישים להודות שלפעולה בסדר גודל של "חורף חם" אף אחד מהם לא ציפה.
"ביום חמישי בשתיים לפנות בוקר כינסו את כולנו לנוהל קרב דחוף, והודיעו לנו שביום שישי ניכנס לרצועה", משחזר סמ"ר קוסטיה, לוחם בסיירת. "התכנון היה שניכנס מאוחר יותר ולפרק זמן קצר יותר, אבל אמרו לנו: 'חבר'ה, מה שהיה בוטל. עכשיו הולך להיות משהו גדול יותר וממושך. זאת הייתה סוג של כניסה על עיוור, כי כבר בשטח כינוס השתנו התוכניות כל שנייה, עד שבשלב מסוים הרגשנו מבולבלים. למדנו משהו והוא בוטל, קיבלנו פקודה והיא שונתה. יצאנו לדרך בלי שנדע כמה זמן נישאר בפנים ומה בדיוק הולך לקרות".
פרט למהירות שבה התגלגלו הדברים, הופתעו הלוחמים מהאש שספגו בכניסה לרצועה. "לפני היציאה אמרו לנו: 'כן, אתם תלכו ותיתקלו, אתם כבר יודעים יותר טוב מאיתנו איך להתמודד עם המצב'", מספר סמל יוגב, לוחם בפלנ"ט, "אבל מה שהלך שם לא דמה לשום דבר שנתקלנו בו בעבר". סמ"ר מתן, לוחם בפלחה"ן, מאשש את דבריו. "בחצי השעה הראשונה, כשזחלנו במטעים היה שקט", הוא משחזר, "אבל מהרגע שחמישה מטרים ממני פילח טיל אר-פי-ג'י את השדה, היריות לא הפסיקו לרגע. הרגשתי כמו במשחק מחשב: פצמ"רים, מקלעים, רקטות, אר-פי-ג'י - אתה כבר לא מבחין מה עובר קרוב אליך ומה לא. מהיציאה, לא מפסיקים לי הצפצופים באוזן והריח של העשן והשרוף עדיין נשאר. עד כדי כך היה חזק".
מפקד הגדס"ר, סא"ל גור, מחזק את לוחמיו ומודה שהדבר היחידי ממנו הופתע במבצע היה הכניסה האגרסיבית. "בדרך כלל הכניסות שלנו לרצועה שקטות ומהירות, אבל הפעם זה לא עבר חלק", הוא מתוודה. "כבר בהתחלה הייתה לנו היתקלות עם שני מחבלים ונכנסנו תחת ירי כבד של פצמ"רים ורקטות אר-פי-ג'י לרצועה. הכניסה ללחימה הייתה ללא ספק קשה מאוד, אבל התוצאות בשטח הוכיחו שידענו לתת מענה הולם ולהכריע את המצב. אנחנו מכירים את האויב לא מכבר, ויודעים עם מי יש לנו עסק".
בניגוד לסא"ל גור, מרגישים הלוחמים שהפעם הם נלחמו מול צבא קטן, מקצועי ומאורגן ולא נגד מחבלים בודדים. "יכולת לראות שהם הכינו קו הגנה, מערך תצפיות ומארבים מסודרים, ממש כמונו", אומר סמל יוגב. "לאורך כל הלחימה הרגשתי שאני נמצא במגרש המשחקים שלהם. בכל מקום הרגשתי שיש להם אחלה של הזדמנות לתפור אותי. הם ידעו בדיוק מאיפה באנו ולאן התקדמנו, קראו לתגבורת כשצריך ונעו בצורה מבצעית לחלוטין. באמת, קיבלנו בום לפנים כשראינו איך הם מתנהלים".
"היו לנו גם לפני זה פעילויות מסיביות וחזקות, אבל זאת בטוח לא הייתה פעילות. זו הייתה מלחמה", חורץ סמ"ר יבגני, לוחם בסיירת גבעתי, "הייתה תחושה שהפעם זה יהיה אחרת, שהפעם יגבה מחיר. לפני שיצאנו שלחנו מעין הודעות פרידה באס-אם-אס. בפנים ידענו שיש סיכוי שאחד מאיתנו לא יחזור".

אין פריבילגיה לשקוע
על דלתות המגורים החורקות המפרידות בין חדרי הבנים לבנות, תלויים דפים לבנים עם כיתוב שחור בולט: "ניתן לנחם את משפחת סמ"ר דורון אסולין ז"ל בכתובות...". בשורת איוב לה ציפו הלוחמים, גבתה הפעם את חייו של מי שהוביל גדוד שלם ללחימה בצפון הרצועה.
"ביום שישי בבוקר, אחרי שקיבלנו בלילה את פקודת הכניסה, אסולין ואני נסענו ללמוד את השטח", משחזר סגן נתנאל, מפקד הצוות בפלנ"ט בו לחם סמ"ר אסולין ז"ל. "אסולין היה נווט וקלע חוד מעולה, והמג"ד כל כך סמך עליו עד שהוא נתן לו להוביל אחריו את כל גדוד שקד למבצע בעזה", הוא שותק לרגע, וחוזר לאותם רגעים קריטיים. "בסביבות השעה חמש התחלנו לנוע לעבר כפר עזה, כשכל הדרך אסולין עומד בראש הכוח ומנווט את הדרך. בפרדסים הוא עוד הספיק לזהות מחבל, עצר את הכוח, דיווח בקשר ומטוס של חיל האוויר הוזעק למקום ופגע במחבל.

צילום: ענת ברקאי

"התקדמנו לעבר הבתים המבוקשים בג'בליה. פתאום הופעל מימיננו מטען ומהצד השני פתחו באש. הצוות שלנו התמקם בבניין הקרוב וכוח אחר החל בתנועה לעבר היעד. פתאום חטפתי כדור ועפתי אחורה. אסולין זיהה את הרשף של היורה ומיד פתח לעברו באש. אני זוכר ששמעתי שהוא הספיק לירות שני כדורים ואז הפסיק. קראתי לו והוא לא ענה. התקרבתי וראיתי שהוא חטף שני כדורים, אחד בצוואר ואחד בחזה.
"בקשר התחלתי להכווין כוח משוריין שיבוא לחלץ את אסולין. חובש מהצוות סחב אותו לתוך הבניין והעניק לו טיפול ראשוני. הטנק שכיוונו טעה בדרך, ובלי לחשוב בכלל רצנו, אני והמ"פ, לגג של הבית והתחלנו לירות זיקוקי תאורה כדי שהטנק יבין איפה אנחנו. רק בשלישי זיהיתי את הטנק מתקרב לעברנו. מהטנק הוא פונה במסוק לבית-החולים סורוקה, ומאוחר יותר, בקשר, שמעתי שהוא הגיע ללא דופק, ושם קבעו את מותו".
הצוות של סמ"ר אסולין לא קיבל הודעה רשמית על מותו עד שיצא מהרצועה, אולם כבר בשטח החלו השמועות להתפשט. "שמעתי שהוא נפצע אבל התפללתי שאגיע לבקר אותו בבית-חולים ואשמע אותו צוחק ואומר: 'עקצתי'", נזכר סמל איציק, לוחם מצוותו של אסולין. "ככל שעבר הזמן ולא שמעתי מה קורה איתו התחלתי להבין, אבל אף אחד מאיתנו לא הרשה לעצמו להתפרק שם בפנים. החלטתי שאני יכול לבכות רק מחוץ לעזה, שלרגע אני לא אתן להם את התחושה שהם ניצחו, שהם הרגו לי את החבר ושכואב לי. ידעתי שאני לא חלש ושיש לי משימה, ושההתפרקות תבוא אחר כך".
בזמן שנערכה הלווייתו של חברם היו לוחמי הצוות עוד עמוק בתוך שטח הרצועה. כשיצאו, מיד נשלחו למסדרי ציוד וניקיון, ופרט לניחום אבלים קצר בבית המשפחה לא הספיקו לעצור לרגע, לנשום, לחשוב ולעכל את מה שקרה. כולם יציבים ואיתנים בדיבורם, רעד לא נשמע בקולם ונדמה שיש ביניהם קשר שתיקה שאיש לעולם לא יבין. "היינו ונשארנו צוות מאוד שמח", קובע אביעד, לוחם בצוות, "אי-אפשר להתאבל לנצח, החיים ממשיכים. כולנו מבינים שבמצב שלנו אין לנו את הפריבילגיה להיכנס לעצבות ולשקוע. אנחנו צריכים להישאר דרוכים כל הזמן, כי עוד מעט ניכנס שוב ואם ניתן למשהו אחר להשפיע עלינו ניפרד מעוד מיטה בחדר".
סמל מתן, חברו לצוות של סמ"ר אסולין ז"ל, נע בחוסר נוחות במקום, ולבסוף מוציא את ראשו מהחלון ומצית סיגריה. "רוב היום מעסיקים אותנו כדי שלא נחשוב על זה ואנחנו גם מצליחים להחזיק אחד את השני. הזמן היחידי שפתאום הרגשות האלה מציפים אותך זה בלילה, כששקט", הוא מספר ועיניו מאדימות. "כשאתה שוכב במיטה ואין מי שייתן לך פקודות אתה נזכר בדורון. אני עדיין מחכה שהוא ייכנס לחדר ויכין תה, כי הוא תמיד היה מצונן. אני עדיין מחכה לשמוע את הקול העבה שלו מבעד לקיר בלילה".
"אני לא מסוגל להוציא לעצמי מהראש את הריח והצבע של הדם שלו על הידיים והמדים שלי", מספר סמל דורון, ע' חובש בצוות. "אני לא מצליח להשתחרר מהרגעים שלחצתי לו ממש חזק על היד וחיפשתי דופק אבל לא הרגשתי כלום. אני עדיין רואה את הראש שלו מטלטל על האלונקה ואת הדם נספג במדים. כשחזרנו לחדר אחרי המבצע והיינו צריכים לפנות את הארונית שלו, הוצאתי את הנעליים ובפעם הראשונה נפל לי האסימון שהוא לא יחזור".

עכשיו מרגישים בבית
בבוקר שלאחר המודל, מקיצים הלוחמים ליום הכניסה המחודשת לרצועה. קרני שמש מלטפות את סורגי המרפסת הכחולים של מגורי הסיירת, מהם חוזרים ונשמעים קולות של דלתות נטרקות ונפתחות. תוך דקות ספורות מרעידה את הבניין מוסיקה מחרישת אוזניים, ועל רקע הפלייליסט של גלגלצ הם נערכים ביעילות ובמהירות.
כלי הנשק נפרסים על גבי שמיכה צה"לית מאובקת, קופסאות השימורים נזרקות לקרטונים חומים, המחסניות נטענות והאלונקות נפרסות לאוורור. אחד הלוחמים חולף על פני מסדר הציוד כשבידו אפוד ספוג דם ורטוב, ומניח אותו בעדינות להתייבש בשמש. למביט מהצד, נראית האווירה מוזרה, אופורית מידי, בהתחשב בעובדה שבעוד שעות אחדות ובמרחק של 15 קילומטרים יחליפו את אוהד חיטמן וקרן פלס קולות הכדורים השורקים.
"אין פה אחד שלא רוצה להיכנס שוב לרצועה ולעשות את הכי טוב שלו. הרי בשביל זה הוכשרנו להיות לוחמים, לא?", אומר סמ"ר יבגני. "יותר מזה – סוף סוף אנחנו מרגישים בבית. היינו באימונים בשכם והרגשנו שזו לא הפעילות שלנו. עזה זאת המומחיות שלנו, עזה היא השטח שלנו ולה חיכינו כל הזמן הזה".
סא"ל גור מודה שעם החזרה לקו עלתה משמעותית גם רמת המוטיבציה של לוחמיו. "הלוחמים בגדס"ר גבעתי מכירים טוב את הרצועה", הוא פוסק, "פעלנו פה הרבה, נחלנו הרבה הצלחות ובדרך גם שילמנו את המחיר ואיבדנו הרבה חברים. כל הלחימה של החטיבה בשנה האחרונה התמקדה ברצועה, והתחושה שלי הייתה שהלוחמים מאוד רצו ומאוד חיכו לחזור לרצועה. זו זירת הלחימה המרכזית היום בצבא, וכל לוחם רוצה להיות במקום שהוא הכי יכול להשפיע, אחרת הוא לא היה נמצא פה".
קבוצת לוחמים שמעיינת בעיתון הבוקר מביטה בכותרות הסגולות הזועקות: "גבעתי שוב ברצועה – אפשר לישון בשקט", וממשיכה לדפדף באדישות. "אנחנו יודעים מה אנחנו שווים ומעריכים את עצמנו על-פי המקצועיות שלנו בשטח ולא על-פי התקשורת", אומר סמל רעות, לוחם בפלנ"ט. "הרגנו 100 מחבלים במבצע האחרון ועשינו עוד צעד כדי שתושבי שדרות ילכו לישון בשקט. כדי שילדה בת עשר בעוטף עזה תישן לילה אחד בשקט ושקסאם אחד פחות ייפול - אני מוכן להילחם לילה שלם ויותר".
בשעה שתיים בצהריים מתקבלת במגורי הסיירת הודעה – הכניסה החוזרת לרצועה נדחתה למועד לא ידוע. סביב המפק"ץ נאספים כולם, חוזרים ושואלים "למה?" ו"מתי?". עכשיו יודעים כולם שייאלצו לשמור על כוננות גבוהה גם בסוף השבוע הקרוב. את המתח שצברו הם ממהרים לפרוק – אחד מכה בשק אגרוף, אחר רץ מסביב למשגר הקסאם שהוציאו מהרצועה במבצע האחרון, שניים משחקים שח-מט והיתר כבר בעיצומו של משחק כדורעף סוער במגרש החול הסמוך לבניין. אף לא תלונה אחת נשמעת על עוד שבת שיבלו בבסיס, רק קולות אכזבה מאי-הבהירות שככל הנראה תאפוף גם את הכניסה הבאה.