צילום: טל זגרבה

ישנם רגעים בחייו של אדם, בהם ידיו מטפסות אל-על במעלה הפדחת ותופסות בשערות, כאילו מדובר בברון מינכהאוזן המנסה לחלץ עצמו מטביעה. רגעים הגוררים קריאות "אני לא מאמין שזה קורה", ומסבים לו חיוך אווילי כשל מסובן הנותר גלמוד ממים במקלחת. רגעים כמו אלו שפקדו את השריונר אבשלום מאושר ואת חבריו לקורס הקצינים ביום שישי, ה-5 באוקטובר 3791, כשהיו בטוחים שאת סוף השבוע הם יבלו בביתם. "היינו כבר לקראת סיום הקורס", משחזר מאושר. "ישבנו בג'וליס, שטפנו את הטנקים, ואז, ממש לקראת ההזדכות עליהם, צעקו להפסיק הכל. אמרו לנו שיש כוננות, ושצריך להתארגן".
אמבטיית המים החמימה עליה פנטזו מאושר והצוערים האחרים התחלפה לה בתוך יום באמבטיית דם ודמעות בקווי החזית. מלחמת יום הכיפורים פרצה, והטנקים שאך נשטפו מצאו עצמם מתפלשים בדיונות הדרומיות. אולם מאושר התרגל לתפנית המפתיעה בעלילה במהירות: לאורך כל הקרבות הוא התמיד בלחימתו והוכיח שגם כשתקלה פוגמת במערכת התותח, אין זו סיבה מספיק טובה להרים ידיים.
ב-11 באוקטובר 1973, במהלך קרב מול כוחות שריון וחי"ר סוריים בכפר מזרעת-בית-ג'אן, אירעה תקלה בתותח הטנק עליו פיקד מאושר. בעקבות כך, לא התבצעה רתיעה לאחור לאחר הירי, והתרמילים לא נחלצו מהקנה. הצוער גילה יוזמה והחליט לשחרר את התרמילים בדרך מקורית: נגיחה בסלעים, בעצים - ובטנקים אחרים. על תפקודו הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

לא נפל האסימון
בצהרי יום השישי שבו נקטעו הכנותיהם לסיום קורס הקצינים, הוטסו צוערי השריון לרפידים, שם קיבלו טנקים מגדוד 77. הכלים נועדו בעיקר לאימוני צמ"פ, אך השריונרים לא העלו שאלות מיותרות ומיד החלו לחמש ולזווד אותם. בינתיים עלה השחר על יום שבת, ה-6 באוקטובר. "אני לא אשכח איך באותו יום מישהו ביקש להיות במחלקה שלנו, כי היינו בקורס ביחד", נזכר מאושר. "הלכתי למ"מ ואמרתי לו: 'תשמע, הוא מבקש לעבור אלינו'. המ"מ ענה לי: 'עזוב, עד שתהיה מלחמה'. בעודו מסיים לדבר, החלו מטוסים מצריים לחוג מעלינו ולתקוף את יחידת הבקרה האזורית של חיל האוויר.
"כל זה קרה ב-14:02. קיפלנו רשתות, ונענו לכיוון התעלה. באותו זמן עוד לא הרגישו את תחושת החירום, אז אמרו לא לנסוע על החול, כדי לא להרוס את הכביש. המשמעות של זה הייתה קריטית מבחינת מהירות הנסיעה. הרבה טנקים גם נתקעו בצדי הכבישים, ולמעשה מתוך חטיבה של כ-001 טנקים, שלושה בלבד נשארו לבסוף כשירים. רק בסביבות השעה 17:00, כשהלחימה התעצמה, נתנו לנו אישור לעלות על הכביש, ואז למעשה כבר ירדה החשכה.
"חטיבה 14 הייתה בקו, וגדוד 9 נלחם שם. מהמעוזים צעקו שהקומנדו המצרי נכנס, והאש הייתה במלוא עוצמתה. למחרת היום, המצרים פתאום הפסיקו להתקדם. אין לי הסבר למה הם לא המשיכו, כי לנו בעצם כבר לא היה כוח. פתאום לקחו את כל החבר'ה - אספו אותנו באוטובוסים ונסענו לחפש טנקים. הגענו לבלוזה, לרפיח, וככה התגלגלנו עד לג'וליס. אמרו לנו שאנחנו עולים צפונה, ואני, כיוצא חטיבה 188, הייתי מרוצה ותכננתי לפגוש את החבר'ה מהחטיבה. עוד לא נפל לי האסימון אז.
"בג'וליס קיבלנו טנקים מיחידת החימוש המרחבית, ונסענו על הכביש הראשי לימ"ח בחסה. חימשנו וזיוודנו את הטנקים, ועלינו על רכבת לחיפה. משם המשכנו על מובילים למחנה ירדן, בו היו שטחי הכינוס. שם גם גילינו את הקטסטרופה: התברר לנו שחטיבה 188 נמחקה, שחטיבה 7 נמחקה כמעט כולה ושהסורים כבשו חלק מרמת הגולן. הייתי בשוק. פשוט היה קשה לעכל. על כל פנים, הצטוותנו מחדש תחת גדוד 71, והשתלבנו בשלב הפריצה בגזרה הצפונית. חדרנו ונלחמנו נגד שריון סורי ונגד נ"טים, שהיו למעשה טנקים קבועים במוצבים הסוריים שירו על הטנקים שלנו.
"פתאום, תוך כדי הלחימה, אירעה לי תקלה: יריתי על טנק סורי, ואני רואה שהתותח לא נרתע לאחור. אם אין רתיעה לאחור, הסדן לא נפתח, ואתה לא יכול לחלץ את התרמיל ולהמשיך לירות. מה עושים? 'טוב, אני אעשה רתיעה מלאכותית', אמרתי. היו שם הרבה סלעים ואבנים, אז אמרתי לנהג להתקדם, כיוונתי את התותח לכיוון הסלע, ולמעשה כשהטנק התקדם, הסלע דחף את התותח לאחור, הסדן נפתח והתרמיל יצא. עשינו את זה בזהירות, כדי לא להרוס את התותח וכדי לאפשר את הרתיעה המלאכותית. אתה מרגיש מין זעזוע כזה, ואז מכניס את הפגז הבא וממשיך להילחם.
"אחרי שביצעתי את הרתיעה כבר הייתי יותר זהיר, ודאגתי שתמיד אהיה בסמיכות לסלעים או לטנקים שלנו. היה איזה מקרה ששוב התותח לא נרתע לאחור, ולצערי הקשר הלך, ואז לא נותרה ברירה אלא להיכנס בטנק מקדימה כדי לבצע את הרתיעה המלאכותית. פתאום, המט"ק מקדימה, יוני גל, חטף מאחורה את התותח שלי. יוני נבהל מהזעזוע, ולא יכולתי להודיע לו בקשר שאני מאחוריו. אין מה לעשות, כשאתה מגיע לשטח פתוח ואין סלעים, אז אין ברירה. בערב הסברתי לו מה קרה, והוא הבין".

מלחמת הטנק הבודד
בתום יום הקרבות, הגיעה חוליה טכנית לתקן את התקלה בתותח הטנק של מאושר. 'עכשיו הכל בסדר', אמרו אנשי החוליה כשסיימו הטכנאים את עבודתם. עם שחר, בעוד הטנקים מתחילים בתנועתם לעבר האויב, החליט מאושר לוודא שהטנק אכן חזר לכשירותו - וירה פגז באוויר. הפגז אמנם יצא, אך התרמיל נתקע בתותח. שוב. "ידעתי שאני בבעיה", אומר מאושר. "הגעתי לאחד הטנקים שלנו, ואמרתי לו בקשר: 'תשמע, אני נכנס בך, אל תדאג'.
"כולם כבר ידעו על הבעיה שלי. עשיתי את הרתיעה, וככה המשכתי להילחם. הייתי פוגע במטרה, יורד למטה מהעמדה ועושה את הרתיעה המלאכותית. זה היה מסובך, אבל אי-אפשר היה להפסיק להילחם. צריך להבין את הרקע: קיבלנו מכה מאוד כואבת במלחמת יום הכיפורים. הרבה חברים שלנו הלכו, ואני לא אגזים אם אני אומר שבמידה מסוימת זו הייתה מלחמת הטנק הבודד. כל מי שיכול היה לתת משהו, נתן. אם הייתי הולך אחורה, המשמעות של זה הייתה פחות טנק אחד לכוחותינו.
"שיא הלחימה היה במזרעת-בית-ג'אן. מימין לכפר היה אזור מיוער, ומתחתיו היה כביש שהוביל אליו. טנקים סוריים שהוצבו בשטח חלשו על הכביש, וכל מי שהגיע מכיוונו נדפק על-ידיהם. אנחנו קיבלנו פקודה לאגף את האויב מימין. נכנסנו לתוך האזור המיוער, ונתקלנו בטנקים הסוריים כשהצריחים שלהם מכוונים לכביש. נכנסנו בין עצים סבוכים, ונוצר מצב שנאלצנו לירות בטנקים שלהם מטווח קצר מאוד. אני לא אגזים אם אומר שזה היה מ-100 מטר.
"ממש בכניסה לאזור המיוער ראיתי טנק סורי, יריתי עליו והשמדתי אותו. ואז מחוסר ברירה, נסעתי אליו, ועשיתי באמצעותו רתיעה מלאכותית. פתאום שמעתי בקשר: 'מה זה? מאושר השתגע. לאן הוא הולך?' צריך להבין את המצב: פני השטח היו מיוערים, ראינו את הטנקים הסורים מהאגף וניצלנו את העובדה שאיגפנו אותם. אז הרבצתי פגזים, והייתי חייב לשחרר את התרמילים מהתותח. לכן עשיתי רתיעה מלאכותית עם כל מה שאפשר: עם הטנקים הסורים, עם הטנקים שלנו כשהם הגיעו בסמוך אליי, ואפילו עם העצים עצמם. הייתי נכנס בגזע, עושה את הרתיעה וממשיך להילחם.
"ככה השמדנו את הטנקים. אני מעריך שהיו שם בכל הגזרה לפחות 30 טנקים, כולם מסוג טי-62, טנקי האיכות של הסורים. אני באותו היום חיסלתי כ-12 מהם, ועד רדת החשכה כבר כבשנו את כל הכפר. עכשיו, נכון שמצד אחד הייתי מטרה יחסית קלה, אבל מצד שני לא הייתי לבד, והיו עוד טנקים שלנו שירו. היו צועקים בקשר: 'תיזהר, יש לך טנק באזור העץ מימין', והיינו ישר מורידים אותו. בנוסף, כדי לשפר את הראות בשטח, עלינו עם הטנקים על העצים, וחלק מהם אף הורדנו.
"בסופו של דבר, אתה מקבל תחושת ביטחון כי אתה רואה שכולם נלחמים ויורים. אין מה לעשות, מי שמצליח לזהות ראשון ולירות ראשון הוא השורד. זה חלק מאקט הלחימה. אם אתה מהסס אתה עלול להיפגע. זה לא צחוק - זו מלחמה".