צילום: טל זגרבה

 סיכת כנפי הצניחה המנצנצת ואבק הקרבות הזוהר גרמו לרבים לרצות ולהימנות על שורות אדומי הכומתה כבר בעשור הראשון למדינה. לרוב היו אלה מגויסים טריים שלא הצליחו לעמוד בפני המיתוס המתגלגל - אך לא רק. המשאלה הכמוסה קיננה אף בלבו של סגן מפקד גדוד 15 - אז יחידה של גבעתי - עמנואל (מנו) שקד. "נלחמתי במלחמת השחרור, ומאז רציתי לעבור לצנחנים", מגלה שקד. "אחרי שהתמניתי לסמג"ד בגבעתי, פתחו בצה"ל קורס צניחה ולוחמה זעירה. כיוון שהקורס היה תחת חטיבת הצנחנים חשבתי שאתנדב אליו, אצטיין ואז אריק שרון ייקח אותי אליו לחטיבה. עשיתי המון שטויות בחיים, וזו בהחלט הייתה אחת מהן. הקורס היה קשה בצורה מזעזעת, ושאלתי את עצמי איך אני בורח ממנו".
שקד לא נדרש לשאול את השאלה הזו לאורך זמן. "לילה אחד העיר אותי הש"ג ואמר לי שהמפקד שלי בחוץ. יצאתי, וראיתי את אשר לוי, מג"ד 15", הוא ממשיך. "שאלתי אותו מה הוא עושה פה, והוא ענה לי: 'תראה, יכול להיות שאנחנו יוצאים לפעולה מסובכת מעבר לגבול. אם אתה מתנדב, הייתי רוצה שתהיה הסגן שלי'. חשבתי שזה יכול להוציא אותי מהקורס ועניתי: 'אני מתנדב'. הוא אמר 'בסדר', והלך. אחרי כמה ימים הגיע נהג, ואמר: 'תחזיר ציוד. המג"ד קורא לך'. חשבתי 'ברוך השם, אני נפטר מהקורס'. לא תיארתי לי מה יהיה אחר-כך".
ובאמת, שקד לא העלה על דעתו כי הפעולה הסודית אליה הסכים לצאת ללא היסוס תהיה למבצע הבין זרועי הראשון בתולדות צה"ל ותטמון בחובה סיור בעומק של כ-051 קילומטר בתוך שטח מצרים. הפעולה, שהתרחשה בין ה-9 ל-21 ביוני 5591 וזכתה לשם "מבצע ירקון" אמנם נותרה חסויה כ-02 שנה, אך השלכותיה הורגשו כבר במבצע קדש. על ביצועה חרף תקלות וקשיים פיזיים החורגים מגדר הרגיל, הוענק לשקד עיטור המופת. 

אוי ואבוי לנו
עת יצא שקד מקורס הקומנדו של חטיבת הצנחנים, הוא היה בטוח כי התחנה הבאה באותו יום תהיה המיטה הצבאית החמימה שהותיר בבסיס האם שלו. אולם למרבה פליאתו, לא אל המחנה היו מועדות פני הנהג. "הגעתי למקום מבודד, ומצאתי בו עוד ארבעה קצינים וסמל", הוא נזכר. "שאלתי אותם מה הם עושים פה, והם ענו שהם לא יודעים.
"לא אמרו לנו כלום והתחלנו להתאמן. היינו צריכים ללכת הרבה מאוד במדבר, וללמוד אל"ף-בי"ת של תחומים רבים. ואז הגיע האימון האחרון - ללכת בשלושה לילות מסדום לשדה בוקר, כשהמח"ט, חיים בר-לב, טס בפייפר מדי בוקר כדי לראות האם אפשר לגלות אותנו. היינו צריכים ללכת בלילה, ולהתחבא ביום. הכרנו את בר-לב, וידענו שאם הוא יגלה אותנו אז אוי לנו ואבוי לנו. וזה היה קשה כשאול. אתה סוחב איתך כמויות אדירות של מזון, מים, נשק ותחמושת, וזה אומר ללכת כ-03 קילומטר עם 03 ק"ג על הגב. הגענו לשדה בוקר ללא טיפת כוח, אבל עשינו את זה.
"לאט-לאט התחלנו להבין מה קורה. אז גם הסבירו לנו בצורה מפורשת שהמטרה היא סיני. נאצר חסם את מיצרי טיראן, והתוכנית הייתה פשוטה: להצניח לשם את הצנחנים. אבל הנוהג הצבאי קובע שלא מצניחים צנחנים אם אין אפשרות להצטרף אליהם בכוח יבשתי. אז בחנו את המפה של חצי האי, וראו בערך 09 קילומטר שלא ידעו אם אפשר לנסוע בהם ברכב או לא. אז נפלה ההחלטה לעשות סיור לבדיקת העניין.
"התוכנית הייתה כזאת: נוחתים מהים בדהב, הולכים צפונה כ-09 קילומטר, ומשם מוטסים הביתה או ממשיכים לעין-פורטגה. ואז התחלנו לתכנן את המבצע לפרטים. וזה לא שאתה יוצא לפעולה וחוזר - אתה לא יודע מתי תחזור ומאיפה. והשאלה הכי גדולה היא האם אתה תשרוד עם החמישייה, או האם היא תשרוד איתך.
"אותי הטרידו כמה דברים: דבר ראשון חששתי מהבדואים, כי הם ישר יגלו כל עקבות. הדבר השני שהטריד אותי היה העובדה שהייתי סגנו של אשר, ואם משהו יקרה לו, אני אהיה זה שיצטרך להיות אחראי בעומק של 051 קילומטר בעורף האויב. והדבר השלישי שפחדתי ממנו היה שמישהו ייפצע, ואז חלקנו יצטרך לשאת אותו ולא נוכל להילחם. חשבתי על כך שהמדבר יכול להביס אותנו עוד לפני האויב, וזה לא נתן לי מנוח. גם היום, אני אומר לעצמי שבגיל 52 לא הייתי שפוי לגמרי.
"אבל היה לנו חשוב לבצע את המשימה הזאת - גם כי כל פעולות התגמול בוצעו על ידי הצנחנים, ודבר לא על-ידי גבעתי. ואז פתאום דבר כזה אדיר שנותנים לגבעתי - אין סיכוי שנוותר. הכבוד והתחרות עם הצנחנים הוסיפו לנו לתחושה שאנחנו עושים את זה. וכשנגמרו ההכנות, ירדנו לאילת ואמרנו: 'זהו. המבצע יוצא לדרך'".

רצנו כמו משוגעים
"המודיעין אמר שהים יהיה שקט, שאנחנו ננחת בבטחה בסביבות 01 בלילה, ושלא תהיה שום ספינה מצרית. מודיעין נהדר", אומר שקד בציניות. "דבר ראשון, התחילה סופה והים סער. דבר שני, פתאום ראינו אונייה מצרית. דבר שלישי, כתוצאה מהסופה ומהאונייה המצרית, החליט מפקד הסירה שלנו לסטות לכיוון החוף הסעודי ממזרח. שמונה, תשע, עשר בלילה - איפה דהב ואיפה אנחנו? והגלים - שלא נדע.
"בסופו של דבר הצליחו באיזושהי דרך להביא אותנו אל החוף. בגלל הסופה, הקאנו את הנשמה, וכל האוכל הטוב שקנינו בתל אביב בהמון כסף שקיבלנו - יצא החוצה. בינתיים, השעה כבר הייתה חצות. בר-לב התקשר, רמז לנו לחזור, אבל אנחנו החלטנו שלא. סירבנו פקודה. בשעה אחת בלילה, באיחור של שלוש שעות, ראינו את דהב.
"קפצנו לסירת הגומי, והיא החלה להתמלא במים, והתפקיד שלי היה לשפוך את המים מתוכה. נחתנו על החוף, והסירה התרחקה בחזרה לספינה. אמרתי לעצמי: 'מנו, זה הקשר האחרון שלך עם העולם'. ידענו שעוד מעט תזרח השמש, ושהעקבות שלנו עלולים להתגלות. אז התחלנו לרוץ כמו משוגעים, כדי להגיע למסלול ולמצוא מחסה. דב 'דובן' שמחוני, הסייר, היה המוביל. אחרי שעה-שעתיים הבנו כמה לא ידענו מה זה מדבר. מה זה חול טובעני. הולכים, מתחילים להתנשף, והשמש מתחילה לזרוח. השארנו עקבות בשטח, אבל למזלנו מצאנו מקום מחסה.
"היו 04 מעלות לפחות. חום אימים. קצת נמנמנו, קצת דיברנו, וב-11-21 בצהריים התחיל להיות מאוד קשה. ולמרות שהיו לנו מים, חשבנו פעמיים לפני כל לגימה - כי לא ידענו האם יצניחו לנו עוד מים ומתי. חיכינו שהשמש תשקע. אתה כבר לא יודע מה עדיף: לשבת ולמות מחום, או שיגיע הלילה, יהיה קריר ולהתחיל ללכת. אבל הטבע הוא כזה שאחרי היום בא הלילה. אפילו בסיני.
"התחלנו עוד פעם ללכת. אי-אפשר לרוץ, כי כל הזמן צריך לבדוק האם הדרך טובה למעבר רכב. הלכנו שניים מקדימה, שניים באמצע ושניים מאחורה. מה שלא ידענו זה שהמצרים גילו את העקבות, והזעיקו את משמר הגבול, שהתחיל לחפש אותנו. המשכנו ללכת. הייתי 72 שנה חייל, עשיתי המון דברים, אבל קושי פיזי כזה אני לא זוכר. אתה מחליק, אתה נופל ואתה מקלל. אני לא איש דתי, אבל התפללתי כל הזמן.
"לקראת החנייה הבאה התקשר בר-לב מהמטוס, ושאל לשלומנו. אמרנו לו שאנחנו רוצים מים. הוא אישר להצניח לנו. התוצאה: ארגז אחד נעלם ושניים התפוצצו. רק את ההצנחה הרביעית הם הצליחו להוריד עד אלינו. זו הייתה חגיגה.
"הגיע הלילה השלישי. אנחנו הולכים בחושך,  ופתאום רואים מבנה. קפאנו. לפני המבצע, דובן עשה סיור בפייפר מעל האזור, ולא זכר דבר כזה. המסקנה הייתה שטעינו בדרך. אי-אפשר לתאר את ההלם. אמרתי ללובלינר (תא"ל במיל' אהרון לב-רן - ט"ז): 'בוא איתי'. לקחתי גם את דובן, והתקרבנו למבנה. הלכנו בשקט. התחלנו לחשוב מה יקרה אם נפגוש שם בדואים. בינתיים, אין שום ריח ושום רעש. כלום. אני מסתכל על דובן, דובן מסתכל עליי, ושנינו רואים שזה סלע. סלע שמלמטה נראה כמו מבנה. איזו הקלה, יא-אללה. הרעש היחיד שנשמע היה של הלבבות שלנו, שדפקו מפחד.
"המשכנו ללכת, ואז בר-לב הודיע לנו: 'הכינו שדה נחיתה, חוזרים הביתה'. הכנו שדה תעופה באמצע המדבר והתחלנו לכסוס ציפורניים. פתאום שמענו את הרעש של הפייפר. אי-אפשר לתאר את המתח שהרגשתי כשהוא עמד לנחות.
"הפייפר הראשון ירד לאיטו ונחת. הוא הגיע עד לסוף המסלול, עשה סיבוב וחזר. 'זה בסדר', הוא קבע. נשמנו לרווחה. הטייס הורה לשאר המטוסים להתחיל לנחות בזה אחר זה, ואנחנו התחלנו לעלות עליהם. אני עליתי אחד לפני האחרון. השמש זרחה, היינו שישה פייפרים באוויר, וכל חיל האוויר חיפה עלינו. נחתנו באילת, קיבלנו אירוח ואכלנו ארוחת בוקר בתנובה. כל אחד עם סלט ושתי ביצים. את זה אני לא אשכח".

ציפור מדבר
בעת מבצע ירקון היה עמנואל (מנו) שקד רס"ן, אך לימים טיפס עד לדרגת תא"ל. בעת ששימש קצין חי"ר וצנחנים ראשי, הוא פיקד על מבצעים מפורסמים בעומק לבנון, בהם "ברדס" ו"אביב נעורים". אך עוד קודם לכן, זכה הקצין הבכיר לסגור מעגל, ואולי גם חשבון, עם החזית הדרומית, שכה הקשתה עליו בשנת 5591. זה קרה לאחר מבצע קדש: שקד שב למצרים כקצין האג"ם של הצנחנים - כן, החטיבה אליה נשא את עיניו - במשימה מיוחדת למדי.
"אריק שרון קרא לי ואמר: 'תשמע מנו, דיברתי עם מפקד חיל האוויר של הבסיס. קח את מי שאתה רוצה ותכין תוכנית לכיבוש סיני'", נזכר שקד. "זו הייתה הפעם השנייה שהייתי בסיני, אבל הפעם כבר לא חששתי מאף אחד. אז גם ראיתי את דו-הפרצופיות של המדבר: איך במבצע ירקון הוא התעמר בי ואיך עכשיו הוא קידם את פניי".