כמה זמן צריכה התפילה לגזול מיום העבודה? ד"ר יוסף קרדאווי, אחד מגדולי הפוסקים האסלאמים בימינו, קובע כי אין צורך שאורכה יעלה על עשר דקות.
קרדאווי, מצרי הפועל מקטאר, פרסם את פסק ההלכה בעקבות פנייה שהגיעה אליו מן העיתון "אל-ערב", היוצא לאור בנסיכות. מי שהעלה את השאלה היו מנהלים במקומות עבודה. מתברר כי מתפללים רבים נוטים להסתייע באלוהים כדי לצאת להפסקה ארוכה מן הרגיל.
קרדאווי פסק כי המנהג להתפלל במהלך העבודה הוא צורך חברתי מבורך. התפילה, כידוע, היא אחד מ"חמשת עמודי האסלאם", מצוות היסוד שבהן מחויבים כל מאמין ומאמינה, לצד העלייה למכה, מתן צדקה לעניים, צום והודאה באל אחד ובמוחמד שליחו.
לאחר שקצב את הזמן המותר להיעדרות מן המשמרת, פנה הפוסק לבעיה שנייה: כיצד להימנע מבזבוז זמן לצורכי היטהרות? שהרי ידוע כי רצוי לומר את הפסוקים במצב של ניקיון הגוף והנפש. אלא שהרחצה, או החלפת הבגדים בטרם תפילה, עלולות לגזול זמן יקר משעות העבודה.
גם לכך נמצא פתרון. לדברי קרדאווי, יש להקפיד ללבוש גרביים נקיים, ובעת התפילה לפשוט אותם ולהתפלל. ואם הדבר אינו אורך זמן רב מדי, אפשר להסיר מהפוזמקים את האבק שדבק בהם ולפנות לתפילה. "עשרה מחבריו של הנביא התירו זאת", אומר קרדאווי, ומסתמך בכך על עדים מן המאה השביעית. "אני אומר זאת במלוא האחריות, וזאת כדי שהתפילה לא תימשך יותר מעשר דקות".

סודות מהחמאם

בתי-המרחץ בבירת סוריה הפכו לזירת התנסויות מיניות בין המבקרות לעובדות המטפלות בגופן
אם בתי-המרחץ הפזורים ברחבי דמשק הפכו למקום מפגש של הקהילה הלסבית? שמועות המתרוצצות בבירה הסורית מלמדות כי נשים צעירות שהגיעו לרחוץ בכמה מן החמאמים הידועים בעיר התנסו מרצונן בחוויות מיניות עם עובדות המקום. בעליו של אחד הגדולים שבהם אינו מכחיש. "אם נוצרו יחסים כאלה", הוא אומר, "איני יודע על כך".
בניגוד לדעה הרווחת, סוריה - ולא טורקיה - היא מולדת החמאם. בית-המרחץ המיוחד, שבו המבקר טובל במקלחת חמה, מתבשל בסאונה ומתקרצף, הוא המצאה שנולדה במאה השמינית, ימי הפאר של בית אומייה, שעמד בראש האימפריה האסלאמית.
אולם שלא כבעבר, אז שימש המקום לרחצה יומיומית בעבור הציבור, היום מדובר בעיקר בהנאה. בדמשק, שבשיאה היו בתחומה 136 חמאמים, נותרו כיום רק 11, ורובם משמשים בעיקר תיירים, או סורים המחפשים טיפול מפנק. השירות אינו מעורב. משעות הבוקר ועד הערב הוא פתוח לנשים בלבד, ובלילה - רק לגברים.
עתה, 1200 שנה אחרי שדמשק חדלה להיות מרכז האימפריה האסלאמית, מתגלים גם צדדיו הפיקנטיים של המוסד. באתרי אינטרנט סוריים מתרוצצות באחרונה שמועות כי הרוחצות, אותן עובדות העמלות על ניקוי גופן של המבקרות בכפפות מצמר גמלים, חורגות מתפקידן. מספרים, כי כמה מהן ניהלו פרשיות אהבים עם מבקרות.
הרוחצת בחמאם היא כמו הספר השכונתי. אצלה מספרים הכל, ולעתים היא נוטלת את היכרותה עם המבקרת אל מחוץ לשעות העבודה. היא אף משמשת בעבור נשים צעירות מוקד מידע בצעדיהן הראשונים בשטח המיני. הרוחצת מקובלת על המבקרות הרבה יותר מן הבלנית, האחראית על חלוקת המגבות, אחזקת החדרים ומתן התה שאחרי (זנגביל או קינמון).
מרואן חמאמי, מנהל חמאם "בכרי" הידוע במרכז דמשק, מכחיש את השמועות שאופפות את הענף, אבל מודה כי השירות בחמאם חורג מסתם רחצה טובה. "כאן נוצרות חתונות", הוא אומר. "אמהות מבחינות בכלות לבניהן, ופועלות מיד. נשים מגלות לעובדות הכל".
למתעניינים, מדובר בבילוי זול: רק 230 לירות סוריות (כ-17 שקלים) ואתם בפנים. לפני כן, כמובן, כדאי לנחות בדמשק.

בשם המפרץ

איראנים הפגינו נגד איחוד האמירויות בשל סירוב השכנה לכנות את המפרץ האזורי בתואר "פרסי"
חת לשנה, עם בוא האביב, מציינת איראן את "היום הלאומי למען המפרץ הפרסי". זה נשמע אולי כמו יום בילוי משפחתי או מסע עידוד ליציאה לטבע, אבל בפועל מדובר במלחמה על זהות. בדרך זו מבקשים האיראנים להצהיר כי המפרץ הוא שלהם ולא אחרת. האמת הזו איננה מקובלת על שכנותיה, המתעקשות לכנותו "המפרץ הערבי". כאשר המתיחות בשכונה ממילא גוברת, בגלל שאלת הגרעין ומוראן של הנסיכויות הערביות מן הפצצה האיראנית, טבעי שכל חיכוך קטן ייראה כשלב לפני מלחמה.
בצלו של האירוע השנתי הפגינו לאחרונה מאות צעירים איראנים מול שגרירות איחוד האמירויות, השכנה מדרום, המתעקשת במיוחד על ערביותו של המפרץ. אלא שלא במקרה נבחרה היא ולא סוריה, למשל. איחוד האמירויות, אחת המדינות המתקדמות בעולם הערבי, מקיימת יחסים הדוקים עם ארה"ב ועם ציר המדינות הערביות המתונות, המשמש כיום גוש מדיני מתואם נגד איראן. המפגינים נשאו שלטים בנוסח "המפרץ פרסי לנצח", ואף "אנו לוטשים עיניים לבחריין".
איראן מוכנה ללכת רחוק כדי להגן על פרסיותו של המפרץ. לפני שנתיים היא אסרה את הפצתו של השבועון "אקונומיסט", כי עורכיו העזו לפרסם מפה עם הכיתוב "המפרץ הערבי". שנתיים קודם לכן סירבו לאשר את כניסתו של צוות "נשיונל ג'אוגרפיק" לתחומי איראן, לאחר שהחברה הוציאה לאור אטלס, ובו השם "המפרץ הפרסי" הופיע בסוגריים - אחרי "המפרץ הערבי".
מה שאירוני בסיפור הזה הוא דווקא הנקודה הישראלית: אם תשאלו עשרה ישראלים, סביר להניח שאף אחד מהם אפילו לא יידע היכן נמצא המפרץ הערבי. אבל תגידו "המפרץ הפרסי", כאילו אמרתם "נחש ארסי" - יידעו כולם.