יום העצמאות מציין בשלל סממנים אקזוטיים את מאוויה של האומה הצוהלת. "חג הזיקוקים", "חג המנגלים" ו"חג סרטי הבורקס" הן אחדות מהכותרות הנפוצות המקשטות את העם החוגג - לתפארת מדינת ישראל. אבל יום העצמאות הוא גם "חג המתדפקים": החל בפטיש הצעצוע המתדפק על פדחות עוברי אורח, ממשיך במערכות התופים עליהן מתדפק המתופף התורן במופע המרכזי בכיכר, וכלה בשכנים המתדפקים על הקירות בניסיון לבקש קצת שקט. אך בעבור רס"ן (מיל') שלום נסים, יום העצמאות של שנת 1967 נשא עמו פרשנות חדשה לאקט ה"התדפקות": הייתה זו מלחמת ששת הימים שהתדפקה על דלתו, ורבצה לפתחה של המדינה בת ה-19.
"היינו בחופשה לכבוד יום העצמאות, ובמוצאי החג, דפקו לי בדלת", נזכר נסים. "פתחתי, וראיתי מולי את אחד החבר'ה מהפלוגה, שהודיע שיש גיוס ושהמשאית מחכה בחוץ. יצאתי, ונסענו לג'וליס, שם שירתתי כסמל מחלקה ומפקד בקורס מפקדי טנקים. התארגנו עם טנקים, וירדנו למחנה נתן. התמקמנו באזור סמוך למזבלת באר שבע, והזבובים ממש אכלו אותנו. ישבנו שם כשבועיים תחת רשתות הסוואה, וחיכינו ליום הפקודה - ל-5 ביוני".
בתאריך זה, יום פריצתה של מלחמת ששת הימים, הוזנק הכוח להשתתף בקרב על כיבוש מתחמי רפיח. נסים - אז רק סמל - הסתער על האויב, על אף שסבל מתקלות בנשק. תוך כדי הקרב הוא סיכן את עצמו בחלצו צוות שנפגע מטנק אויב. לאחר מכן חילץ פצוע קשה, טיפל בו עד שהצליח לפנותו ובכך הציל את חייו. על כל אלה הוענק לו עיטור המופת. אולם גבורתו של נסים לא הסתיימה במלחמת ששת הימים. שש שנים מאוחר יותר, במהלך מלחמת יום הכיפורים, הוא הפגין תושייה יוצאת דופן, שהובילה אותו לקבל צל"ש (ראו מסגרת).

הבא בתור לחטוף
עוד בטרם פרצה מלחמת ששת הימים, השכילו המפקדים לתרגל את השריונרים עם טנקים באזור כרם שלום, לקראת המערכה האפשרית. החיילים מצאו עצמם במהרה נעים אל עבר שטחי הכינוס בצאלים, מבלי לדעת כי כבר ביום המחרת תחל המלחמה הקצרה בתולדות מדינת ישראל. "הייתה בעיה כזו, שלא האמינו שתפרוץ מלחמה", מספר נסים. "'כן תפרוץ', 'לא תפרוץ', 'כן', 'לא' - כל הזמן ריחף מעלינו הסיפור על הרועה והזאבים. התמדנו בדממת-קשר, עד שפתאום, בסביבות השעה שמונה בבוקר ה-5 ביוני, החלו צעקות: 'סדין אדום, סדין אדום, סדין אדום' - המלחמה החלה. איך שקיפלנו את הרשתות עברו מעלינו מטוסי 'פוגה' שחזרו מסיני, ונופפו לנו לשלום. זה היה מאוד מרגש.
"במלחמת ששת הימים הייתי שייך לגדוד בהקמה של חטיבה 401 בפיקודו של רפול. המשימה שלנו הייתה לטהר ולכבוש את מתחמי רפיח, בהם היו חי"ר מצרי מחופר, טנקים, תותחים ומרגמות, ולצורך כך חבר אלינו גדוד צנחנים. עם הישמע הפקודה חצינו את הקו הירוק, עברנו את כרם שלום, ונסענו לכיוון המתחמים. אבל במהלך התנועה על הדיונות, מיד אחרי שעברנו את הקו הירוק, איבדתי את הצידוד. זאת בעיה לא קלה: זה אומר שאין לך יותר שליטה על הצריח, ואז בזמן נסיעה הוא 'שט' ימינה או שמאלה לפי כיוון השיפוע של המדרון. במצב כזה יש תרגולת של נעילת הצריח על-ידי נצרה מכנית, ואז הטנק ממשיך להילחם כטנק תובה. כלומר, במקום להשתמש בידיות הצידוד וההגבהה, מכוונים את התותח בעזרת הנהג.
"תוך כדי התנועה ליעד כיוונו את הנהג לאן לפנות, וירינו בכל מה שיכולנו. כשהגענו סמוך ליעד, ניתנה פקודת הסתערות, וכל הטנקים שהתפרסו בשטח הסתערו על החי"ר המחופר בתעלות, תוך כדי ירי. בזמן הפעולה המקלע שלי התקלקל, ולמרות זאת המשכתי להסתער. לצערי, במלחמה אין 'פייר פליי': אם אתה לא הורג אותם הם יהרגו אותך. לכן הסתערתי בעזרת 'עוזים' שהכנתי על הצריח ובאמצעות הזחלים של הטנקים. נלחמנו תוך כדי תנועה: עם העוזי ירינו, ועם השרשראות דרסנו.
"בגמר כיבוש היעד קיבלנו פקודה לנוע צפונה, לכיוון צומת רפיח. בינתיים, הצנחנים, שהיו על זחל"מים, נתקעו בדיונות, ואנחנו נאלצנו להמשיך להתקדם לבד, על אף שלמעשה החי"ר היה זה שאמור לטהר את המתחם. לפתע שמעתי פיצוצים, הסתכלתי שמאלה וראיתי ששלושה טנקים משמאלי נפגעו: אחד נפגע במנוע והתלקח, שני חטף בטבעת הצריח והתפוצץ, ורק הנהג הצליח למזלו להימלט, והטנק השלישי חטף פגיעה בצריחון, המפקד שלו נהרג והתותחן נפצע קשה. אני הייתי הרביעי בשורה הזאת. הייתי הבא בתור לחטוף".

גיליתי ששפכתי לאגר
בלב התופת הזו, לא איבד נסים את עשתונותיו, ומיד פקד על חייליו לבצע "אחורה פנה" תוך כדי המטרת אש על מקורות הירי. הוא התמיד בכך על אף בעיית הצידוד שליוותה אותו עוד מהבוקר. "זה היה קרב מאוד לא נעים", מספר נסים. "זה קשה מאוד לכוון תותח בעזרת הנהג. יחד עם זאת, פגענו במספר טנקים. תוך כדי ירי זיהיתי את הצוותים שלנו קופצים מהטנקים, והחלטתי לנסוע לקראתם ולאסוף אותם. הכנסתי לתוך הטנק בערך שישה פצועים - חלקם היו בחוץ, חלקם בפנים. בין היתר, אספתי את הטען-תותחן שנפצע קשה. טיפלתי בו, סוככתי עליו בגופי, השקיתי אותו וחבשתי אותו. הוא היה פצוע קשה מאוד, והיה נורא לראות את הפגיעות שלו: ריאות פתוחות ופצעים פתוחים. זה היה קרב נורא.
"הגענו לצומת רפיח. גם שם ראינו כמה טנקים פגועים, שבערו כמו לפידים. התארגנו, פינינו את הנפגעים והתכוננו ליום המחרת. התחמשנו מחדש, ובינתיים גם תיקנו לי את הטנק. למחרת בבוקר, עם הזריחה, התחלנו לנוע על הציר לכיוון אל-עריש. היה קשה לנוע עליו, ובצדי הדרך שכבו הרבה טנקים פגועים. הציר נשלט על-ידי תעלות שאוישו בחיילים מצרים, ובצדדיו הונחו הרבה מוקשים נגד אדם ונגד רק"ם. כל מי שירד מהציר עלה על מוקש. עם זאת, הציר נכבש כבר בלילה הקודם, לכן התנגדות רצינית לא הייתה שם.
"במהלך היום השני ללחימה כבשנו את שדה התעופה באל-עריש, ללא התנגדות רבה, והמשכנו הלאה. בלילה המשכנו לעבר ביר-לחפן, ומשם תוך כדי תנועה ואש לכיוון ג'בל-ליבני. חיל האוויר עשה עבודה טובה מאוד, וחיסל שיירות שלמות של רק"ם ומשאיות. לפני שהגענו לביר-גפגפה שמעתי חריקות מהזחל. עצרתי את הטנק בצד הדרך וגיליתי ששפכתי לאגר (תכולת הגלגלים שמניעים את הזחל - ט"ז). הזרוע של הציר נמסה לגמרי מהחיכוך, והייתי צריך לחכות לחוליה הטכנית האוגדתית, שתביא את החלק הספציפי שאני צריך. בקיצור, חיכיתי כמה שעות עד שהשיירה הגיעה. עבדנו כל הערב, וגמרנו לתקן בשעה מאוחרת בלילה. בזמן שעסקנו בתיקון הגיעו כמה חיילים מצרים לחפש מים, ושבינו כמה מהם.
"התקשרתי למ"פ שלי וסיפרתי שתיקנו לי את הבעיה. הוא אמר לי: 'תיסע על הציר, ואנחנו כבר נעצור אותך'. הדלקתי אורות, והתחלתי להתקדם ביחד עם זחל של חוליה טכנית, שליווה אותי. נסעתי על הציר לכיוון התעלה. אני נוסע ונוסע, ומחכה שיעצרו אותי. נוסע ונוסע, ולא עוצרים אותי. בינתיים הגעתי לאיזה חניון, שאלתי מי נמצא שם, וזרקו לי מספר של חטיבה. זה לא היה הגדוד שלי ולא הפלוגה שלי. עברתי את החניון, והמשכתי לנוע לכיוון התעלה.
"זה היה לילה שחור. פחד. מאוד לא נעים. התקשרתי למ"פ ואמרתי לו: 'אני נוסע כבר מעל לשעה ואתה לא עוצר אותי. מה זה צריך להיות?' פתאום הוא צעק בקשר: 'תחזור מהר חזרה'. בהמשך עצרו אותי על הכביש ואמרו לי 'כנס לחניון עד הבוקר'. נכנסתי לחניון, והעברתי את הלילה בטנק עד לזריחה. בבוקר התחלתי לנוע שוב על הציר, ואז מה גיליתי? שאת החניון שחציתי כמה שעות קודם תקפו המצרים באותו הלילה, ופגעו בכל הכלים שהיו שם. השמידו הכל. ואיך זה שלא ירו עליי? כנראה בגלל שנסעתי באורות דולקים, המצרים חשבו שאני מצרי, והישראלים ראו שאני ישראלי, ולכן אף אחד לא ירה עליי. למזלי".

הצל"ש שאחרי
שש שנים חלפו מרגע שקיבל רס"ן (מיל') שלום נסים את עיטור המופת, וכבר החל אומץ הלב מתדפק על סוגרי חזהו בשנית. אך הפעם זימנו לו הנסיבות מלחמה חדשה, אירועים קשים לא פחות וגם אות גבורה נוסף - צל"ש אלוף פיקוד הדרום, שהוענק לו על כך שחילץ את חייליו בתושייה משדה מוקשים.
למלחמת יום הכיפורים התייצב נסים ביוזמתו, לאחר שהבחין בתנועת מכוניות והסיק מכך שמשהו אינו כשורה. הוא הצטרף לגדוד שלא הכיר, העביר את ימי הלחימה הראשונים תוך כדי חילוץ פצועים רבים, וספג לא מעט אש בעצמו.
בליל 15 באוקטובר 1973, כשחזרה יחידתו של נסים מהתקפה על מערך "מיסורי" בסיני, היא נקלעה לשדה מוקשים. "לפתע הרגשתי פיצוץ נוראי, והטנק התרומם באוויר. לקח לי כמה שניות להתעשת, ואז גיליתי שעליתי על מוקש", הוא משחזר. "הקדמתי את שאר כוחותינו באיזה חצי קילומטר, דיווחתי למג"ד והוא הורה לי לנטוש את הטנק. פקדתי על הצוות לחפות עליי, ירדתי לשדה המוקשים והתחלתי לפנות אותם. פתחתי שני נתיבים משני צדי הטנק. אספתי עם הידיים ערימה של מוקשים. זה נשמע דמיוני אבל זה אמיתי. בינתיים הגיעו כוחותינו ועברו בנתיבים האלה בשלום - כמו בסרטים".