בסבב האלימות האחרון בלבנון הוכיח חיזבאללה פעם נוספת שהציניות היא נר לרגליו
אירועים האלימים שפקדו לפני שבועיים את לבנון הצליחו לחשוף את הפוליטיקה הלבנונית שוב בהיבט מביך במיוחד: הציניות של חיזבאללה. בעוד הצדדים הנצים מגששים את דרכם להפסקת האש, שידרה "אלמנאר", תחנת הטלוויזיה של הארגון, כתבה מיוחדת שכל מטרתה להשחיר את דמותו של וליד ג'ומבלאט, מבכירי מנהיגי הדרוזים בלבנון.
ג'ומבלאט הפך בשנים האחרונות למתנגד הלעגני ביותר לחיזבאללה ולסוריה. את בשאר אסד כינה "טיפש" ו"מנהיג מאפיה", ותהה מדוע הוא משתמש בלבנון, ולא באדמת הגולן, כפלטפורמה לעימות מול ישראל. על חיזבאללה צחק, כיצד מעז הארגון לכנות את תוצאות מלחמת לבנון "ניצחון אלוהי", למרות החורבן שהותירה ואלפי חיילי יוניפי"ל שנחתו בעקבותיה.
ג'ומבלאט עומד בראש המחנה הדורש את פירוק החיזבאללה מנשקו. למנהיג הדרוזי חשבון ארוך עם הארגון השיעי, ולכן אך טבעי שאנשיו של נסראללה יארבו לו בפינה. זו הייתה מטרתה של אותה כתבה, שנועדה להציגו כשקרן. ג'ומבלאט, הזכיר הקריין, העיד בעבר כי הוא מסר את נשקו לצבא הסורי בתום מלחמת האזרחים ב-1990. על כן, מופלא הדבר שאנשיו ניהלו בשבוע שעבר קרבות מרים נגד לוחמי חיזבאללה בהרי השוף. בקרבות נפלו 36 איש לפחות. "מי שמניף את סיסמת פירוק הנשק בזירה הלבנונית, התברר בעצמו כאשם", ליווה הקריין את הכתבה בקולו.
אלא שבחיזבאללה שכחו כנראה, כי בניגוד לג'ומבלאט, הם עצמם לא מסרו את הנשק למדינה, למרות הסכם טאיף, שסיים את מלחמת האזרחים ודורש זאת מכל המיליציות. מדוע לא מסרו? כי עליהם מוטלת האחריות הכבדה של הגנת הארץ מפני ישראל התוקפנית, כפי שאומרים נסראללה ואנשיו. שאלת המשך: אם הנשק מיועד להגן על לבנון מפני צה"ל, מדוע הוא כוון נגד לבנונים? אכן, סתירה לוגית.
הציניות של חיזבאללה אינה נעצרת כאן. הארגון יצא לסבב האלימות הזה ביוזמתו, כדי להציב קווים אדומים לממשלת סניורה, שביקשה לפתוח נגדו בחקירה ביטחונית. אחרי יממה של קרבות, שבהם נחסמו כבישים ונמל התעופה של ביירות נסגר בלחץ חיזבאללה, העז נסראללה לטעון כי מעשיהם של חמושיו "אינם הכרזת מלחמה, אלא הגנה עצמית".
בלבנון לא נזקק איש לסיבוב הדמים הזה כדי לפגוש שוב את מערכת הסתירות שכפה חיזבאללה על לבנון. בני הארץ חוזים מדי יום, לאורך כל השנה, כיצד חיזבאללה משחק את המשחק הדמוקרטי, מעמיד את נציגיו לבחירות בפרלמנט, משתתף בהצבעות ודואג לחלשים, ובינתיים מפעיל צבא משלו, שהחוק איננו חל עליו. ועכשיו, לך תבנה מדינה.

מחלוקת כלה
באיזה גיל מותר לנשים בסוריה להתחתן? משפטנים ואנשי הלכה מתכתשים בסוגיה
חלוקת מטרידה בימים אלה את סוריה: מתי מותר לנערה להינשא? המשפטן הסורי עו"ד מישל שמאס הביך את הציבור כשמצא סתירה בחוק. סעיף 81 לחוק המעמד האישי קובע כי אישה תיחשב בגירה בגיל 13, וגבר בהגיעו לגיל 15. לכאורה הכל ברור, אלא שעיון בסעיף 61 של אותו חוק מלמד כי אישה כשירה לנישואין מגיל 17, וגבר - לא לפני 18.
מקורו של סעיף 18 בימים אחרים, לפני כמה עשרות שנים, בהם נחטפו בנות ממשפחותיהן כדי להשיאן לגברים אלמנים או בוגרים מהם. עו"ד שמאס טוען כי העידן הזה חלף, ולכן יש לבטל כליל את סעיף 18 ולשנות את סעיף 16, באופן שיקבע כי גיל הנישואין המינימלי בעבור שני המינים הוא 18.
השיח' בסאם עג'ד, דיקאן הפקולטה להטפה אסלאמית בדמשק, אינו מכיר בגיל מתמטי. הוא קובע כי נערה בשלה לנישואין מרגע שהגיעה לבגרות. עם זאת, הוא מזכיר כי על-פי מנהג הציבור, 17 הוא הגיל הקובע לנשים. "ההלכה מעניקה לקאדי את ההחלטה", אומר השיח' עג'ד. "אם היא צעירה מדי, אבל הוא סבור שהיא מתאימה לנישואין, מותר להשיאה. קריאתו של עו"ד שמאס אינה הגיונית. היא מונעת ממשפחות רבות את היכולת להשיא את בנותיהן, אף על פי שנקרתה בידיהן הזדמנות".
אז מהו, לכל הרוחות, הגיל המתאים לנערה להינשא? התשובה האמיתית איננה בקובצי החוקים, אלא בספר ההיגיון. תלוי באישיותה של הנערה, בבגרותה וגם בבן הזוג המוצע. ואם בכל זאת מתעקשים, אפשר פשוט לשאול את פי הכלה והוריה, אבל זאת אף חוק לא מציע.

שרירי בטן
ענף ריקודי הבטן במצרים לא יודע מאיפה זה נפל עליו: גברים החלו לבקש רשיונות לעסוק בתחום
עזוע קל עובר לאחרונה על ענף ריקודי הבטן במצרים: גברים פונים לרשויות ומבקשים אישור לעבוד בתחום. בכך הם מצטרפים לגל בקשות לרשיונות עבודה בריקודי בטן - באיגוד המצרי למקצועות הבמה דיווחו כי עוד בטרם החלה עונת התיירות, כבר התקבלו כ-2,000 פניות כאלה. מצרים, שהיא מרכז עולמי לריקודי בטן, כבר איננה בית חרושת מקומי. רבות מהרקדניות הן רוסיות, איטלקיות, וכמובן בנות ממדינות ערביות אחרות.
את פניותיהם של הגברים שלמדו לנענע את האגן, לא ממש יודעים איך לאכול באיגוד למקצועות הבמה. אמנם מדובר בינתיים בבודדים, אבל ההנחה היא שמספרם יעלה בשנים הקרובות. "אנחנו גוף מכובד", אמר סאמי נוואר, אחד מחברי האיגוד. "מקצוע הריקוד המזרחי מעולם לא היה מיועד לגברים. אין זה תפקידו של האיגוד לעודד אותם לכך". נוואר מוסיף כי עד כה לא תפס האיגוד צד במחלוקות חברתיות, מה שמעיד כי השתלבותם של גברים בענף בהחלט שנויה במחלוקת בחברה המצרית.
על אף שמדובר ברקדני בטן בלבד, דרישות הסף של האיגוד מזכירות בחינות לאגודת הרופאים. מבקשי הרישיון צריכים להציג אישור על תשלום מסים, חוזה עם המועדון שבו ברצונם להופיע ותעודת יושר. על כל אלה צריכים הפונים להוסיף הצהרה כי הם יודעים קרוא וכתוב, ושהם אחראים למעשיהם.
טוטו וסומסום, שניים מרקדני הבטן הראשונים של מצרים, מצויים עתה בבעיה: את תעודת היושר ושאר האישורים ביכולתם להציג בקלות, אבל איש לא יסייע להם במאמץ לגרום לאיגוד לקבל את פנייתם. אז נכון שהאישה הערבייה לעתים מקופחת, אבל גם רקדן הבטן אינו סובל מזכויות יתר.