משה לוי הוא מהאנשים האלה, היזמים חסרי התקנה. היזמות שזורמת בעורקיו הפכה אותו לאיש עסקים מצליח, המתגורר באושר ובעושר באחוזה בארצות הברית. אבל התכונה הזאת גם כמעט גרמה לו לסיים את חייו בגיל 28, אחרי שהתגייס מיוזמתו למלחמת יום הכיפורים.
"חודש וחצי לפני המלחמה שברתי את פיקת הברך בתאונת דרכים", סיפר לוי בריאיון ל"במחנה" במהלך ביקורו האחרון בארץ. "באותה תקופה החטיבה שלי הייתה במילואים, ולא קראו לי, כי ידעו שאני מגובס. רק בראש השנה הורידו לי את הגבס. אבל ביום כיפור, בזמן שהייתי בבית-הכנסת, ראיתי שכולם מתחילים לקבל צו 8 ולרוץ ליחידות, אז החלטתי גם אני, עדיין צולע, להצטרף ליחידה, למרות שלא קיבלתי צו. לקחתי את האוטו, ונסעתי לבסיס".
על אף צליעתו, תפקד סמל (מיל') לוי בקרב באופן מזהיר. כה מזהיר, עד שבתום המלחמה התווסף לדש מדיו האות הגבוה ביותר המוענק בצה"ל: עיטור הגבורה. מה שהחל כיוזמה אישית הסתיים כאגדה לאומית.
וזה סיפור המעשה: ב-15 באוקטובר 1973 השתתף לוי, אז סמל מחלקה, בקרב שניהלה פלוגתו עם מארב מצרי על "ציר הפלסטיק", בגזרת פורט פואד-בודפשט. בעת הקרב נפגע הזחל"ם שעליו פיקד, ובהמשך פגעה פצצת נ"ט בידו הימנית וקטעה אותה. על אף פציעתו הקשה, ירד לוי מהזחל"ם ונע לעבר עמדת האויב הסמוכה. בידו השמאלית החזיק רימון, ועם שיניו שלף את הנצרה. הוא הטיל אותו, וחיסל את כוח האויב ששהה בעמדה. לוי נפצע שנית, הפעם מרסיסים, אך סירב לעזוב את שדה הקרב עד אשר פונו כל חייליו.

לכו תטאטאו אותם
סמל (מיל') לוי, שאת שירותו הסדיר העביר בסיירת חטיבה 11, התייצב עם פרוץ המלחמה בבסיס ג'וליס, ומשם נע עם חבריו בנגמ"שים לכיוון דרום. אבל באמצע הדרך נתקע הזחל"ם בו נסע, והגדוד החליט להמשיך הלאה ולהשאיר אותו ואת צוותו מאחור. "הם עזבו, ואף אחד לא עצר לעזור לנו", נזכר לוי. "נעמדתי באמצע הכביש ואמרתי שעד שלא מתקנים לי את הנגמ"ש אני לא נותן לאף אחד לעבור. הייתה לי הרגשה שאני מפספס את המלחמה. לבסוף, נגמ"ש זלדה חילץ אותנו, והמשכנו עד שהגענו לחבר'ה.
"בבוקר הגענו לאזור שאחרי אל-עריש. התחלנו לראות כל מיני טנקים פגועים וחיילים פצועים, ולא הבנו באיזה סרט אנחנו נמצאים. המראות האלה זעזעו אותי לחלוטין, כי מלחמת ששת הימים הייתה בעבורי פיקניק, ופתאום ראיתי שהמלחמה הזאת היא לא המלחמה שהכרתי. המשכנו להתקדם לכיוון התעלה, והגענו לאזור בלוזה. שם התמקמנו. ביצענו מרדפים אחרי כוחות קומנדו מצריים, וכבר ביום הראשון נהרגו לנו שמונה לוחמים.
"המוצב היחיד על קו התעלה שלא נכבש על-ידי המצרים היה מוצב בודפשט. לכן, בלילה שבין ה-14 ל-15 באוקטובר הגיחו כוחות קומנדו מצריים מהים במטרה לכבוש אותו. בשש בבוקר יצא כוח של שתי מכוניות אספקה ל'בודפשט' ועלה על מארב מצרי. החבר'ה נהרגו, ואז קראו לכוח הנדסי בשם 'כוח ששון' לטהר את המארב. חשבו שזה מארב קטן, אבל התברר שהוא לא היה כזה קטן. הם חטפו אש חזקה מאוד, והמון חבר'ה נהרגו. ואז ביקשו מאיתנו להגיע. אמרו לנו בקשר: 'רבותיי יש פה איזה 30 אנשי קומנדו, לכו תטאטאו אותם'. היינו אז 98 לוחמים וחשבנו 'יופי, מה זה כבר 30 אנשי קומנדו?'
"כשהגענו, נכנסנו לציר שלהם והם פתחו עלינו באש. כבר במטח הראשון היו לנו שניים-שלושה נפגעים בכל כלי. הנגמ"ש עליו פיקדתי קיבל פגיעה בשרשרת, והנהג הודיע לי: 'מוישה, אני לא יכול לנוע'. המצרים ירו עלינו אש תופת. שמעת את הירי על דפנות הנגמ"ש. מיד פקדתי על אחד החיילים שיקום ויפתח באש, כדי שנוכל להסתער.
"החייל הבין שמי שקם - מת. אז הוא צעק לי: 'מוישה, אני לא קם. אם אני אקום אני איהרג'. הסתכלתי על סמ"ר שמשון זקן ז"ל, ואמרתי לו: 'שמשון, אני אקום ואפתח באש. לא יודע כמה זמן אני אחזיק, אבל אתה תסתער עם החיילים על המארב'. האפשרות היחידה הייתה להרים את יד ימין, לתפוס את המא"ג ולירות בו, עוד לפני שאני מתרומם. חשבתי שזה יהיה הסיכוי היחיד שלי שהמצרים יפסיקו לירות. ואז, איך שהרמתי את היד לקחת את המא"ג, עבר טיל סאגר. הוא לא התפוצץ בכלל, אלא חתך לי את היד עם אחת הכנפיים שלו. היד נפלה, והסאגר המשיך. פתאום השתרר שקט".

דקות עד שאתפגר
"הסתכלתי וראיתי שאין לי יד. כל החבר'ה היו מאוד חיוורים", ממשיך לוי. "ואז אמרתי בקור רוח: 'טיל אחד פגע בשרשרת, טיל שני עבר מעל, עוד דקה נחטוף טיל באמצע'. זה היה חישוב מאוד פשוט. לקחתי את העוזי ביד שמאל, קפצתי, וצעקתי 'אחריי'. כמעט כל מי שקפץ אחריי חטף כדור. אחרי דקה בערך פגע בנגמ"ש טיל נוסף, וארבעה חבר'ה נהרגו במקום. הסתכלתי על הנגמ"ש וראיתי את ההרוגים. קשה לראות אנשים שאתה מכיר, שאתה יודע מה הם אוהבים לאכול בבוקר, שאתה מכיר את המשפחות שלהם, נמצאים במצב כזה. קשה מאוד. היו לי שבעה חבר'ה פצועים. אחד כדור ברגל, שני בבטן, ואצלי הדם מהיד המשיך לזרום. חשבתי שאין לי סיכוי להישאר בחיים, וזה רק עניין של עוד שלוש-חמש דקות עד שאני אתפגר. הסתכלתי על החבר'ה והבנתי שאם יבוא מישהו מהעמדה המצרית, הוא יירה בהם כמו בקליעה למטרה.
"באותו רגע הייתי מאוד-מאוד כעוס, והחלטתי שאני הולך לחסל את העמדה המצרית הקיצונית שאיימה עלינו. לקחתי את העוזי וניסיתי לדרוך אותו ביד שמאל. למזלי הטוב או היותר טוב, העוזי לא נדרך. ואז זרקתי את העוזי, הוצאתי רימון, ופתחתי את הנצרה עם השיניים. העפתי את כל השיניים הקדמיות ביחד עם הנצרה - רימון זה לא בקבוק. ברגע ההוא לא כאב לי כלום - הייתה לי מטרה, והתקדמתי אליה. הכאבים היו חזקים מאוד, אבל הכעס והרצון לעזור לחברים היו הדבר הכי חשוב. אני לא יכול להגיד שזה נטרל את הכאב, אבל זה היה הרבה יותר חזק ממנו.
"לקחתי את הרימון ביד, והתחלתי לנוע לכיוון העמדה. היד הייתה מרוטשת, הדם המשיך לזרום, והמדים שלי היו אדומים מדם. לפתע, המצרים הפסיקו לירות. הם הסתכלו עליי, אבל לא ראו את יד שמאל שלי, עם הרימון. הם כנראה חשבו שאני בא להתמסר אליהם או להיכנע. האמת היא שהמטרה שלי הייתה לקחת את הרימון, להיכנס איתם לעמדה ולהתפוצץ. הרי לא היה לי שום סיכוי להישאר בחיים: הדם זורם, שום דבר לא עוצר אותו, וכמה זמן זה כבר יכול להימשך ככה?
"כשמספרים 'ראיתי כוכבים', אנשים חושבים שזו בדיחה, אבל זו לא. אני ראיתי כוכבים: פתאום הכל התערפל, והופיעו נצנוצים מבריקים כאלה. הבנתי שאני הולך לאבד את ההכרה, מה שאומר שאני אתפוצץ עם הרימון שלי, והמצרים ימשיכו לחגוג על החברים שלי. ברגע ההוא פשוט העפתי את הנצרה, וזרקתי את הרימון על העמדה. הייתי במרחק חמישה מטרים ממנה, והסתכלתי לחיילים לתוך העיניים. והם עמדו והתבוננו בי.
"עד שזזתי לקח זמן, והרימון הגיע מעל העמדה שלהם והתפוצץ באוויר. אם הוא היה נוחת, הוא אולי היה הורג רק שניים או שלושה. ככה, באוויר, הוא הרג את כולם - הם היו שמונה. אבל הרימון פגע גם בי. נפגעתי בפנים, בידיים וברגל, ונפלתי. הייתי כולי דם. עם זאת, הייתה לי הרגשה נהדרת. זו הייתה תחושה של 'הנה, ניצחנו'. זו הייתה הרגשה של סיפוק. אם מישהו היה מצלם אותי, אולי הוא היה רואה איזה חיוך על פניי.
"חזרתי בחזרה לחבר'ה שלי. הם הסתכלו עליי ואמרו שאני נראה כמו עיסה של דם. אז אמרתי להם: 'חכו, אני הולך להזעיק עזרה'. איך שהתקדמתי לראות מה קורה עם החילוץ, מעמדה אחרת דפקו לי כדור בגב, שנמצא שם עד היום. אבל מה, המשכתי. ואז הגיעו שתי זלדות של צנחנים. בזלדה אחת אמרו לי 'בוא נפנה אותך', אבל הסברתי שעד שלא מפנים את החיילים שלי אני לא מתפנה. צנחן אחד אמר לי: 'אתה תמות'. עניתי: 'יכול להיות, אבל קודם כל תוציאו את החיילים שלי'.
"זלדה אחת ניגשה לחלץ, חטפה טיל ונפגעה. אחריה הגיעה הזלדה השנייה, שחילצה את החיילים. ואז הגיע נגמ"ש כדי לקחת אותי באלונקה. הייתי כל הזמן בהכרה מלאה, ואמרתי שאת האלונקה צריך אולי בשביל מישהו אחר. החלטתי שאני אשב ליד הנהג. בכוחותיי האחרונים פתחתי את דלת הנהג, התיישבתי לידו ונסענו לתאג"ד שהיה קילומטר וחצי משם. כשהגענו, אני זוכר שהתקדמתי לרופא והוא פשוט נסוג. היה לי מראה מאוד מפחיד. אחר-כך הוא סיפר לשמעון פרס שהוא ראה שתי עיניים כחולות ועיסה שלמה של דם".

הילד מהאמבולנס

במהלך הקרב בתעלה איבד סמל (מיל') לוי שלושה ליטרים וחצי של דם. במילים פשוטות זה אומר שהוא היה במסלול הבטוח לעולם הבא. לוי הועבר לבית-החולים ללא סיכוי רב לשרוד, אך דווקא מנסיעה זו נולד מפגש יפהפה. "באמבולנס ישבו ילד וילדה בני 14 שהתנדבו במד"א, ודאגו לכך שלא יכאב לי במהלך הנסיעה", הוא מספר.
לאחר שנותח ושרד בצורה מופלאה את מצבו האנוש, התבשר לוי על-ידי האחות כי יש לו אורחים. "ילד בן 14 נכנס עם בונבוניירה לחדר ואמר לי: 'אני הייתי איתך באמבולנס, ומאוד חשוב לי לדעת שאתה בסדר'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אתה יודע מה, בשביל ילדים כמוך היה שווה להילחם'. כעבור שנה וחצי, כשקיבלתי את עיטור הגבורה, הודעתי שהערב הזה מיועד רק לילד צעיר אחד, והחלטתי ללכת אליו הביתה, ולחגוג איתו ועם משפחתו. זאת הייתה סגירת מעגל בשבילי".