ביצועיה המרשימים של שייטת 13 לאורך ההיסטוריה אינם מוטלים בספק. אנשי הקומנדו הימי יכולים להתרפק בגאווה על תקופות מוצלחות רבות בתולדות היחידה. אבל דווקא במלחמת ששת הימים, זו האחראית לרבים מסיפורי הגבורה הבולטים במערכת ישראל, הם מעדיפים שלא להיזכר. "המלחמה הזאת הייתה בעבורנו, בלשון המעטה, לא מוצלחת", פוסק אל"ם (מיל') דב בר. "היו ליחידה שישה מבצעים מתוכננים: ארבעה בסוריה - שאף אחד מהם לא התבצע - ושניים נוספים במצרים, שבאחד מהם נפלו הלוחמים בשבי. תקופה ארוכה חיינו את הטראומה של המלחמה. זה ישב לנו חזק מאוד בראש".

למזלם של אנשי הצפרדע הם לא נאלצו לחכות זמן רב מדי, והודות למשאב הבלתי נדלה של מדינת ישראל - המלחמות - נקרתה בפניהם הזדמנות לחדש את תהילתם. בפשיטה המפורסמת על האי גרין, במהלך מלחמת ההתשה, הראו לוחמי השייטת לכולם מאיפה משתינה הצפרדע. בלילה שבין ה-19 ל-20 ביולי 1969 פיקד בר - אז סרן - על כוח המאחז שהיה אמור לפרוץ ראשון ליעד. החיילים, שעשו את דרכם בשחייה ובצלילה, נתקלו בזרם חזק, שהיקשה על התקדמותם. לאחר מאבק ממושך בתנאי הים, הצליח בר להביא את אנשיו אל נקודת הפריצה. הוא פרץ בראש הכוח, תחת אש אויב, והוביל הסתערות על עמדות התותחים שהיו על גג החומה. לאחר שטוהרו מרבית העמדות, ארגן בר את הלוחמים וניהל את המשך הלחימה עד סופה. הוא לא הסתפק בכך: לאחר ששב אל החוף, הצטרף הקצין הצעיר למסוק כדי לחלץ לוחמים שסירתם נפגעה במים בדרכם מהמבצע. על כל אלה הוענק לו עיטור המופת.

יעקב הפך לסולם

מלחמת ההתשה הייתה נטולת תהילה של ממש ועתירת מודעות אבל. התחושה הלאומית הייתה אז כבדה, והאגו הפצוע נדרש לתרופת פלא בדמות מבצע נועז. "התחילו לדבר על פעולה באי גרין", נזכר בר. "זה היה אי מלאכותי בפתחה של תעלת סואץ, לא גדול, אבל מבוצר לתלפיות. הוא היה מגודר כולו, ומוקמו עליו שישה תותחים כבדים ואין-ספור מקלעים. מתצלומי האוויר ידענו מה יש על הגגות, אבל לא ידענו מה יש מתחתיהם. תיארנו לעצמנו שמדובר בהרבה מאוד לוחמים איכותיים. ידענו גם שהאי מייצר אש נגד מטוסים ישראליים, שבאו להפציץ בתעלה. למעשה, בעזרתו חסמו המצרים את הכניסה לסואץ.

"הייתה לנו תקופת תכנון ותרגול די ארוכה. לקראת הפעולה נעשה סיור מקדים על-ידי שתי צוללות. ראינו שהמצרים יורדים להתרחץ בים, ותיארנו לעצמנו שבמקומות המסוימים האלה אין מיקוש. הבעיה העיקרית הייתה איך להביא סדר גודל של כ20 לוחמים בצלילה בגוש אחד, לגרום להם לעלות בבת אחת בנקודה מסוימת ולהפוך אותם בתוך רגע מצוללים לפושטים לכל דבר. בנינו בעזרת שקי יוטה מודל של המעברים והמכשולים באי, והתאמנו גם בתחנת משטרה ישנה בנהר הירדן. כל לוחם סחב קרוב ל-30 קילוגרם של ציוד ונשק. העסק היה מורכב ומסורבל, אבל ככה התאמנו.

"לאחר זמן מה ירדנו לראס-סודר, והמשכנו שם את האימונים. על מנת לא להסתבך במהלך הפשיטה בין החדרים, חשבנו לטפס על גג המבנה, לרדת היישר לחצר הפנימית ובכך לעקוף את הכל. היה קשה מאוד לטפס עם כל האמל"ח, ולצורך העניין נבחר אדם גדול מאוד ובריא, שקראו לו יעקב. הוא נעמד ליד קיר הבית, וכולם טיפסו עליו כדי להגיע לגג. קראנו לזה סולם יעקב.

"ככה העסק לבש צורה. זו הייתה פעולה ראשונה מסוגה בשייטת של קרב פנים מול פנים. המבצע היה בנוי על זה שגל ראשון, המורכב מלוחמי שייטת, תופס את פאתי היעד, את עמדות השמירה בצדדים ואת הגג, ואז קורא לגל השני, של אנשי סיירת מטכ"ל, שעוברים דרך השטח המאובטח היישר לחצר הפנימית, ומטהרים אותה. בנוסף, הייתה חוליית רתק שהתקדמה בצוללת, והתמקמה על מצוף, שעליו היו אר-פי-ג'י וקלצ'ים שנועדו להסיח את דעת המצרים".

זחלנו בתוך נפט

שעת השי"ן הגיעה. מזג האוויר היה טוב, הים  היה נוח, ובחסות האפלה נעו הפושטים בסירות גומי עד לנקודה ממנה היה עליהם להתקדם בכוח הסנפירים. "התחלנו לשחות", מספר בר. "התוכנית הייתה להגיע לאי עם הגאות המרבית. שחינו, שחינו ושחינו ובכל פעם שהסתכלנו על האי ראינו שהוא לא מתקרב בכלל. הרוח הייתה נגדית ולא הצלחנו להתקדם - היינו כמו מפרשים. לכן החלטתי לעבור לשלב הצלילה הרבה יותר מוקדם ממה שתוכנן. צללנו, אבל לאחר זמן מה, כשעליתי להצצה, ראיתי שאני לא מתקרב ליעד. חשבתי שאולי אנחנו שוחים נגד זרם שלא היינו מודעים אליו, והחלטתי להוציא את כל החבר'ה מהמים ולחזור לשחות. ככה, כשרואים את האי בעין, יודעים לפחות למה להתייחס.

"ראיתי שאני מתחיל לא לעמוד בלו"ז. היה ברור שלא נגיע עד השעה שנקבעה, 1:30 בלילה, אבל זה לא עצר אותי, כי היו לי שני דברים בראש: ראשית, חשבתי על התפקוד הלקוי של השייטת במלחמת ששת הימים; שנית, חשבתי מה יגידו אחר-כך עליי, על המפקד המוביל. לכן החלטתי שאגיע לאי הזה בכל מקרה. למרות שהעלייה מעל פני המים הייתה רגע של משבר לחלק מהלוחמים, הרבצתי בהם קצת ציונות ואפילו הכנסתי להם קצת מכות. היה צריך להוציא אותם מההרגשה שהמבצע מתנהל על מי נוחות. היה חשוב לתת להם איזשהו זעזוע, כדי שיבינו את חומרת המצב.

"זהו, חזרנו לשחות, ולאט-לאט האי התקרב. הייתי צריך לקבל החלטה מתי לצלול מחדש. אמרתי לעצמי שאמשוך כמה שיותר, כי היה ברור לי שבצלילה אנחנו לא מנצלים את מלוא הפוטנציאל של הזמן. הלוחמים, לעומת זאת, לחצו שנעבור לצלול, כי היינו במצב נחות יחסית לאויב. בשייטת כל אחד הוא גנרל בפני עצמו, לכל אחד יש מה להגיד - אבל אמרתי לא, והתעקשתי למשוך. התחלנו כבר לראות את הבהובי הסיגריות של הפטרולים שהולכים על הגדרות.

"בשלב מסוים הרגשתי שהמצרים רואים אותנו, כי בכל זאת היינו גוש שחור שמתקדם בעצלתיים, אבל בסופו של דבר הגענו לפאתי היעד בשלום. התחלנו להסתבך בקונצרטינות שהיו מתחת למים. זה כבר היה מעבר לשיא הגאות, זאת אומרת שהיינו צריכים לזחול כברת דרך על אדמה מתחת למבצר, שהייתה שחורה ורוויה בנפט. מצד אחד, זה נתן לנו הסוואה טובה כי היינו בלבוש שחור, אבל מצד שני זה גרם למעצורים בנשק.

"נתתי הוראה להתנתק מציוד הצלילה ולעבור למצב של לחימה יבשתית. חוליית הפריצה התקרבה לגדר והכניסה לתוכה את הבונגלור (צינור ממולא בחומר נפץ לפיצוץ גדרות - ט"ז), כדי שתוכל לבצע פריצה רועשת במקרה שנתגלה. במקביל, התחילו לחתוך את הקונצרטינות. הפטרול צעד מעלינו על גשרון, ושמענו את החיילים המצרים מדברים. היה באוויר מתח לקראת מגע. לאט-לאט הכוח התאסף, אבל מכיוון שהיינו כבר באיחור, החלטתי שלא לחכות לאחרון החיילים.

"ואז, חיילים מאחד הפטרולים גילו אותנו. הייתה פתיחה הדדית באש. חוליית הפריצה חיסלה אותם, וזיהינו את המקום שממנו הם יורדים למים. החיילים שלנו החלו לרוץ ליעדים שנקבעו מראש לכל חוליה. החוליה שלי הייתה צריכה לאבטח את היעד. נפתחה אש, והסתערנו, נערכנו לטיפוס על הגג. מכיוון שהיו בעיות בקשר, תקשרנו עם חוליית הרתק בעזרת רקטות: רקטה אדומה סימנה שעליהם לפתוח באש, ורקטה בצבע אחר נועדה להודיע שהגל השני צריך להצטרף.

"הסגן שלי היה עמי איילון (שקיבל את עיטור הגבורה על התנהלותו בקרב - ט"ז) והעלינו אותו ואת זלי רוט לגג, בעזרת יעקב. הם חטפו מכת אש רצינית. אני עליתי אחריהם, ואז ראיתי שהתמונה הרבה יותר סבוכה: היו שם שש עמדות מקלעים כבדות גדולות בצורת שבלול - ובקעה מהן אש תופת. הבנתי שהבעיה הקריטית היא הגג ולא פאתי היעד, וביקשתי ממי שיכול לטפס אליו. האש לא פסקה, והבנתי שאני שולט רק על הקצה של הגג ולא על כולו. פה הייתי צריך לקבל החלטה גורלית נוספת: לא לחכות לגל השני, ולהתחיל להתקדם בכוחות עצמנו עם מה שיש. במקביל, יריתי רקטה כדי להזמין את סיירת מטכ"ל.

"ספגנו הרבה מאוד פגיעות. טיהרנו באש וברימונים חמש מהעמדות, אבל לעמדה השישית לא הצלחנו להגיע. מרוב שהאש התפשטה, לא יכולנו ללכת בקומה זקופה. כמות הפצועים שהחלה להיערם הייתה גדולה: היו לי שלושה הרוגים, וכ-14 פצועים. החבר'ה מהסיירת התחילו לעלות לאט-לאט. בזמן שהמפקד שלהם, אהוד רם, קיבל תדריך על הגג, הוא חטף כדור ונהרג. אחר- כך נהרגו להם שני חיילים נוספים.

"נוצר מצב שהתחלנו ללחוץ את כל הכוח המצרי לפינה הדרום-מערבית של האי: הייתה להם אפשרות או לקפוץ למים או להמשיך להילחם, וזה כמובן יצר התנגדות הרבה יותר קשה. כל האי רתח וגעש. יריות מכל הכיוונים. בשלב מסוים, הגיעו מפקד השייטת, זאב אלמוג, ומפקד סיירת מטכ"ל, מנחם דגלי. הם עלו לגג וקיבלו תדריך, שבמהלכו לא היה רגע שקט אחד. ואז פתאום החל ירי התותחים. למצרים לא היה אכפת מהחיילים שלהם, אז הם החליטו להפגיז את האי. הפגזים התקרבו אלינו שורות-שורות.

"בשלב הזה קיבלנו הוראה להתחיל לפנות את האי ולהכין את החלק הצפוני לפיצוץ. התחלנו להתפנות, אבל פתאום התברר שחסרים אנשים. סירות הגומי עזבו את האי בלי שום בקרה. ואז, תוך כדי ההתקדמות, ראינו לפתע שני גושים שכובים על הקונצרטינה החיצונית: התברר שאלה היו לוחמים של השייטת והסיירת. מזל שזיהו אותם ברגע האחרון, אחרת חס וחלילה עוד היינו משאירים אותם בשטח. וזה היה סיפור".

מהמים לשמים

דב בר לא הספיק אפילו לחלוץ את סנפיריו כששב מהאי גרין. מיד עם הגעתו לראס-סודר נודע לו כי רסיס אחד הפגזים פגע באחת הסירות וטיבע אותה. אל"ם (מיל') בר, שהפך לימים לסגן מפקד השייטת ולרמ"ח מבצעים בחיל הים, הוא לא אחד שיישב בחיבוק ידיים במקרה כזה: המפקד נרתם לחילוץ המוסק.

"בתור מפקד הכוח התנדבתי לחזור לשם, כי הם הרי היו החיילים שלי", הוא משחזר. "טסנו מעל גובה הפגזים וראינו את הפטריות. הטייס זיהה את החיילים במהרה, ושני מסוקים ירדו אל פני המים כשברקע יש הפגזה. אלה היו טייסים אמיצים. אספנו את כל האנשים וחזרנו בחזרה".