שבועון צה"ל "במחנה" מזמין חיילים וחיילות כותבים, בחובה ובקבע לשלוח יצירות בכל נושא, למוסף מיוחד שיוקדש לסיפורת ולשירה ועתיד להתפרסם בראש השנה. 

בנוסף, חיילים בחובה יוכלו להתחרות בתחרות "הסיפור שאינו נגמר" ולשים סוף לסיפור: מתוך שלוש פתיחות לסיפורים קצרים, המתפרסמות לראשונה, עליכם לשלב עטים עם הסופרים מבית "כתר", לבחור סיפור אחד, להמשיך את העלילה בתוספת 400 עד 500 מילה משלכם - ולשלוח אלינו.

הסיפורים הנבחרים יראו אור במוסף מיוחד לסיפורת ולשירה מאת חיילים, ויזכו את כותביהם בפרסים שיוענקו להם על-ידי קצין החינוך והנוער הראשי. פרס ראשון: 1,200 ש"ח לרכישת ספרים ברשת סטימצקי, פרס שני: 800 ש"ח ופרס שלישי: 500 ש"ח.

יצירות מקוריות שאורכן עד 800 מילה יש לשלוח לכתובת הדוא"ל: Kotvim@gmail.com. את הסופים לסיפורים יש לשלוח לכתובת הדוא"ל: Sofeem@gmail.com. יצירות מכל הסוגים ניתן לשלוח למערכת "במחנה", ד.צ. 01013, לא יאוחר מה-15 באוגוסט 2008.

להלן הפתיחות:

האדמו"ר / הגר ינאי

ירדתי לרחוב. היה יום שמש חורפי צלול. השמש זרחה על זרדים ועלים תלושים שהיו מפוזרים על המדרכה, תוצאה של הסערה שהתחוללה בשבוע האחרון. עכשיו אפילו לא היה קר, והמעיל הכבד והצעיף שהתעטפתי בהם הכבידו עלי. יום חמים של ברכה באמצע החורף.
על המדרכה לקראתי פסע איש זקן. הוא גר בבניין הסמוך. ראיתי אותו יותר מפעם אחת, מדשדש באיטיות שקשה להעלות על הדעת. תמיד שיערתי שהוא יוצא החוצה רק כדי למתוח את הרגליים, מטעמי בריאות. לא יכולתי להאמין שהוא באמת מנסה להגיע לאנשהו בקצב הזה, או שלאנשים בגילו עדיין יש מקום ללכת אליו. בליבי כיניתי אותו בשם "האדמו"ר", אם כי כמובן שהוא לא היה אדמו"ר, רק איש דתי זקן, במעיל חסידים ארוך ושחור, פניו הרבועים מרוחקים, נטולי צבע, זקנו אפור וקלוש, עיניו הכחולות מצומצמות ומלאות במשהו אטום ודומע כאילו מרחו בתוכן משחה. תמיד כשראיתי אותו חשתי חמלה. כשהיה מתעייף הוא היה מתיישב על גדר של בית, או נשען על עץ. כשעברתי לידו דמיינתי שאני מסוגלת לשמוע את נשימותיו הכבדות. שאלתי את עצמי מה יקרה אם הוא יפול ארצה, חס ושלום, או שלא יצליח לקום מאחת ההפסקות שלו. האם יהיה מותר לי לגשת אליו? האם אוכל לשאול לשלומו? האם אנשים דתיים זקנים כמוהו, כשהם נמצאים במצוקה, רשאיים לקבל עזרה מנשים צעירות כמוני?
כשראיתי את האדמו"ר צועד מולי ברחוב, צהוב פנים, שעון על מקלו, יופיו של יום האביב הפך להיות חריף יותר. כל מי שראה אותו ידע שזה היה עשוי להיות אחד הימים האחרונים בחייו. תהיתי כיצד יתכן שבוקר כל כך רך ומלא עונג יהיה בוקר מותו של מישהו. האם הזקן מודע ליופיו של היום? איזו משמעות הייתה ליופי ולרוך האלו עבורו? האם חש שהם לעגו למותו המתקרב, או שמא הוא נהנה מהם?

הגר ינאי היא סופרת. ספרה החדש, "המים שבין העולמות", השני בטרילוגיית "הלויתן מבבל", יצא באחרונה בהוצאת "כתר".

שיתחתן כל העולם / מירה מגן

הוא צעד מהר, פסיעותיו היו גסות, בלעו את אריחי המדרכה, הביט לאחוריו כמו נמלט שאומד את הפער בינו ובין רודפיו.
"שיתחתנו," סינן אל הרחוב הקר, "שיתחתנו להם," הרוח בידרה את חולצתו, את שיערו, את צעיף המשי היקר שקנה בימים שחשב שעתידו צופן לו טרקלינים מוארים, נברשות קריסטל ושטיחים רכים.
"אם זה מה שהם רוצים, שיתחתנו". סנדליו רקעו במדרכה. כמה מטופש הצעיף הזה, מתחכך בזיפים שלא גילח ובז לו ששם אותו על חולצה ממורטטת שנשארה לו מהטיול במזרח שעשה לפני מיליון שנים. צעיף לבן. מה לבן, צחור. מתאים לצווארים מגולחים, זקופים, מדיפי בשמים אנינים. עכשיו התבדר על צווארו כמו דגל שהונף לכניעה.
"שיתחתנו, שיתחתן כל העולם, שתתחתן השמש, שיתחתן הירח", אמר בתחנה של האוטובוס וראש של בחורה ניפנה אליו, "אמרת משהו?"
"אמרתי שיתחתנו."
"מי?"
"את, הם, האימא של האימא שלהם. מי שרוצה." פרם את הקשר בצעיף, הסיר אותו מהצוואר,
"רוצה אותו?"
"תגיד שתית או מה?" היא נסוגה לתוך התחנה.
"או מה". אמר ופיתל את הצעיף על זרועו כמו תפילין.
"שלוש מאות דולר עלה לי הסמרטוט הזה, הוא שלך אם את רוצה". אמר.
היא נשאה עיניים אל העיקול שממנו יגיחו האוטובוס וישועתה.
התיר את הצעיף, כרך אותו על העמוד, האוטובוס הטיל צל על התחנה ועמעם את הבוהק הצחור. הידק את הצעיף לעמוד, קשר אותו, עלה לאוטובוס ויריעת המשי שלחה לו נפנוף לבן מהתחנה. הבחורה עמדה לפניו, חיטטה בארנקה ושילמה. היה לה צוואר צר, עדין, משהו שאתה יכול להקיף ביד אחת, ללפות ו...

מירה מגן היא סופרת. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 2005. ספרה השישי, "ימים יגידו, אנה", יצא השנה בהוצאת "כתר".

האיש בכיסא גלגלים / אמנון ז'קונט

האיש בכיסא הגלגלים חייך. שני גברים ואישה עמדו מולו וצפו בו בשתיקה, כאשר סובב את גלגלי הכיסא והסיע אותו עד לנקודה שבה נעצר על ידי השרשרת שנמתחה מהקיר. אחד הגברים דימה אותו במחשבתו לכלב ממונע והאישה חשבה על עוף ענק המוטל בעגלת-סופרמרקט.
"איפה זה?" היא שאלה.
הוא הניד בראשו לשלילה, עדיין משועשע. היו לו פנים עגולים, צוואר קצר, וידיים עם שרירים תפוחים מהרבה שנים של הנעת גלגלי הכיסא. על ברכיו היה מקופל חלקה העליון של החליפה שלבש כשגררו אותו בלילה מן השולחן בקזינו.   
"בעוד כמה דקות נלך מכאן. לא תשרוד הרבה זמן לבד". האישה נעה תוך כדי דיבור ונכנסה אל מלבן האור שהטילה הדלת הפתוחה על רצפת הבטון. האיש בכיסא התבונן בה. "גם אתם לא", אמר במבטא סלאבי, שעכשיו נמהל בו שמץ של תוגה. 
האישה השתוקקה לשאול למה, אבל חששה שהדבר יתפרש כסימן של חולשה. אחד הגברים התערב: "כל הכסף שלך לא יעזור, ואף אחד מן האנשים שלך לא ימצא אותך כאן, אחרי שנלך".
"אתם חושבים שאכפת לי למות?" האיש החווה בידו על רגליו המתות.
"אתה לא תמות סתם, אלא לאט לאט, תוך סבל", אמר הגבר השני.
"אתם לא תלכו..." האיש בכיסא הגלגלים שלח את ידו אל כיס המקטורן והוציא משם סיגר מעושן למחצה ומצת מוזהב, "אתם תישארו כאן, תדאגו שאשתה, אולי גם תזמינו לי ארוחה... בעצם, אם אני אתעקש מספיק - אפילו תסיעו אותי בחזרה אל המלון ותשאירו אותי איתה..."
האישה צחקה: "היית מת!"
"נכון. אלמלא הייתם כל כך טיפשים - הייתי מת". אחד משני הגברים קרב אל האישה ושילב את זרועו בזרועה במחווה של בעלות. "אל תדאג", אמר האיש בכיסא, "אני לא מעוניין בה. אבל יש דבר אחר שתוכלו לעשות למעני, וגם להרוויח הרבה יותר ממה שהייתם מרוויחים אילו אמרתי לכם איפה ה..."

אמנון ז'קונט הוא סופר, עורך ומבקר. ספרו האחרון "ש' כמו שקר", שנכתב עם ורדה רזיאל-ז'קונט, ראה אור בשנת 2004.