צילום: רויטרס

ממש כמו בשעות טרם יצא לדרכו מבצע "ושבו בנים", גם לאחר שהוחזרו לישראל ארונותיהם של רס"ר (מיל') אהוד גולדווסר ז"ל ורס"ל (מיל') אלדד רגב ז"ל, שרר בגבול הצפון שקט מתוח. "אנחנו מרגישים את הפיצוץ באוויר קרב והולך", מתאר אחד הגולנצ'יקים את הרוח השוררת בימים אלו באזור. "ידוע שחיזבאללה עושה מאמץ להתעצם מאז שהסתיימה המלחמה, ומבחינתנו חשוב להתכונן לגרוע מכל". 

על שמירת הסדר בגזרה עד להשלמת תהליך השבת החטופים, כמו גם על סדרת ההכנות לקראתו, הופקדה החטיבה המרחבית 300. "החזרת החטופים היא לא סגירת מעגל אמיתית בעבור רבים מאיתנו", קובע סגן מפקד החטיבה, סא"ל חיים קניזו. "זהו סיום מסוג אחר לתקופה שעברנו. סגירת מעגל אמיתית מבחינתי היא להוריד פצצה על הראש של נסראללה".

לחיילי גדוד מודיעין השדה שחף ציפה אתגר שונה: הם הונחו לאבטח את האזור שבין כפר הנופש של קיבוץ ראש הנקרה ועד למעבר הגבול עצמו. הגדוד בודד את מרחב הפעולה, הציב מחסומים ומנע כניסת בלתי מורשים לשטח הרגיש ביותר במדינת ישראל, נכון לאמצע השבוע שעבר. 

סמג"ד שחף, רס"ן מוטי פוגל, נותר דרוך לקראת כל תרחיש, גם דקות לפני צאתה של העסקה לפועל. "הגברנו את רמת הבט"ש בכל גזרות הפיקוד", הוא מפרט, "נערכנו לאפשרויות של ירי תלול מסלול, הנחת מטענים, ניסיונות חדירה ואפילו חטיפה, ולכן יצרנו מעגל בידוד פנימי וקיימנו מבצעי תצפית". 

לתרחיש אחד לא התכוננו בגדוד. "כשרק התחלנו לפרוס את המחסומים, לפני יומיים, ראינו אישה מבוגרת עושה ג'וגינג באזור הגבול", מספר רס"ן פוגל, "היא ראתה אותנו ושאלה אם אנחנו כבר נערכים ליום הגדול. כשהשבנו בחיוב, היא ציינה שיש לה קרבה גדולה לסיפור. כששאלנו איך, היא גילתה לנו שהיא אמה של קרנית גולדווסר. ניסינו לחזק אותה והיא איחלה לנו בהצלחה".

"חיכינו ליום הזה"

ביום שלפני החילופים, עם רדת החשכה, מתחיל גל של אזרחים סקרנים הנוהרים לכיוון מעבר ראש הנקרה, אך החל מ-10 בלילה מוכרז המקום כשטח צבאי סגור. איש או"ם מנסה להפחית את מפלס החשש. "אנחנו מדווחים על כל מה שאנחנו רואים ומנקודת המבט שלנו אפשר לספר ששני הצדדים עורכים הכנות לקראת ביצוע העסקה", הוא אומר וטורח להרגיע: "אני מעריך שהעסקה לא תתפוצץ בגלל תקרית צבאית".

רחוק מעדשות המצלמה, הקים צה"ל חמ"ל מיוחד שממנו ינוהל היום הגורלי. כל העת יוצאים ובאים לחדר קצינים בכירים שאחראים על ניהול התהליך. שעות אחר-כך, הרבה אחרי חצות, מתעורר לחיים הרחוב הראשי של נהריה. במקום נראים לובשי מדים רבים, יושבים ומציצים בשעון כל דקה, מחשבים את הזמן שנותר, סופרים כל רגע. בדיוק כך עושים גם ראש מטה אמ"ש, תא"ל אורנה ברביבאי, קצין המשטרה הצבאית הראשי, תא"ל רוני בני, ראש מינהל הנפגעים וקציני הערים, אל"ם יאיר בן שלום, וקצין השלישות של פיקוד הצפון, אל"ם סמי הולצקן. מנתחים את המצב, דנים באפשרויות, מנסים לעמוד במתח ולהיאבק בעייפות. "כבר שבועיים לא ישנו, אבל יש כאן תחושה חזקה של שליחות ופעילות למען מטרה שאין נעלה ממנה", מדגיש אל"ם הולצקן. 

חיילי גדוד שחף התעקשו לקחת חלק במעמד ההיסטורי. התעקשו עד כדי כך, הם מספרים, שרבים מהם התווכחו בקולי קולות על הזכות לאבטח את האזור ולהשתתף במשימות השונות. "חיכינו ליום הזה הרבה מאוד", מעיד סמ"ר גלעד אוחיון, "להיות נוכח באירוע הזה, אפילו אם מדובר באבטחה פשוטה, זה מבחינתי לקחת חלק במאמץ להחזרת החיילים הביתה. כשקיבלתי את התג שכתוב בו שם המבצע, 'ושבו בנים', הרגשתי צמרמורות בכל הגוף". 

ערב ביצוע העסקה, התחושות בקרב לובשי המדים היו מאופקות. בצה"ל לא הרגישו אופטימיים מדי וניסו להנמיך את הציפיות ולהתעלם מהשמועות. כנראה, מציינים בצבא, שהסיכוי לראות את החטופים חוזרים בחיים - קטן עד אפסי. "יש נעלם גדול והוא מצבם", מסביר גורם בכיר שעות לפני שנודע גורל החיילים. "אירוע החטיפה היה קשה מאוד, והתחקירים רק חיזקו זאת. אבל אנחנו נערכים לכל תרחיש".

שרגא כמרקחה

בימים כתיקונם מיטיב מחנה שרגא להמחיש את המושג שקט. לעבר הבסיס, בו שוכנת מפקדת חטיבת גולני, מופנים כעת כל הזרקורים. שלושה אוהלי התייחדות הוקמו במקום. הם ממוזגים, מוקפים גדר כחולה ושני דגלים בש"ג המאולתר, שהוקם בסמוך. כשיושלם התהליך, ישובו שני החטופים למה שנראה עתה כמו בסיס מסוג אחר לגמרי. המשפחות, ידעו כבר אז בבסיס, יגיעו רק כאשר ייוודע להן גורל הבנים. כאן נערכים לרגע שבו יתייחדו בני משפחות גולדווסר ורגב עם יקיריהם, בתום שנתיים של געגועים וחוסר ודאות משווע.

מערך הרפואה הפיקודי נפרס בכל האזור, לכל מצב שהוא, אך המטרה העיקרית בשרגא היא לתמוך במשפחות. שלושה אמבולנסים לבנים ועוד כמה ירוקים, צה"ליים. בצבא מקווים שלא ייאלצו להגיע לכך, אך נערכים גם לספק מענה רפואי להתקפי חרדה ולתגובות בלתי צפויות אחרות. 

רע"ן רפואה במפקדת קצין הרפואה הראשי, סא"ל ד"ר זאב סנדר, וסגן מפקד הרפואה הפיקודי, סא"ל ד"ר רונן גלילי, נמצאים בנקודת ההחלפה על מנת להגיש טיפול רפואי ראשוני במקרה שהבנים יחזרו על הרגליים. 

סמוך לאוהלי ההתייחדות ממתינה מכולה מקוררת. גודלה מוגזם, כאילו נשמר בתוכה מקום שיוכל להכיל את כובד האסון, לצד שני הארונות. "התסריט עדיין לא לגמרי ברור, אבל מתוך הנחה שיגיעו לכאן גופות, יש לנו אמצעים מתאימים לקירור", מציין רופא סיירת גולני, סגן ד"ר אריק פורר, בשעת בוקר של יום החילופים. "מערך הרפואה נערך לטפל במקרי חירום. אנחנו לא פה להתמודד עם עצבות ודיכאון", הוא מחדד, "אלא למקרי קיצון בלבד".

הרב במרכז

מלון קרלטון, נהריה. יום שלישי, 1 אחר חצות. הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי רונצקי, מגיע לעיר ברכבו בתום ניווט לא פשוט. הרב רונצקי נראה טרוד. עייף. אולי מטבע הדברים, אולי מטבע השבועות הקשים שעבר, בהם גם ניצב בחזית. עליו הוטלה המשימה להכריע בשאלה כבדת המשקל: האם ניתן לקבוע את מותם של שני החטופים. 

במהלך שלוש שעות הנסיעה מירושלים, הוא כמעט לא הספיק לנמנם. טלפון אחר טלפון, ונדמה שהצלצול לא ייפסק לעולם. בין לבין הוא מצליח גם לרפרף בספרו של נתן שרנסקי ולבדוק נושא אחר בספר גמרא. שעות אחרי שהשתתף בערב מיוחד לנשות הרבנים הצבאיים, ממשיך תא"ל הרב רונצקי להוות דמות מפתח במבצע "ושבו בנים".

הוא לא מגלה התרגשות יתרה לקראת היממה הקרובה, אולי מסתיר אותה, סביר שלא. רונצקי עצמו יודע באותן שעות כי לא רבים הסיכויים לחזרתם בחיים של גולדווסר ורגב. אם לא די במלאכת הוצאת גופות מחבלי חיזבאללה מבית-הקברות לחללי האויב בעמיעד, בה עסקו אנשי הרבנות הצבאית בשבועות האחרונים, מודע הרבצ"ר כי עבודה רבה עוד צפויה להם ביום המחרת.

"זה התפקיד שהוטל עלינו ואנחנו אחראים למלאו", מבהיר תא"ל הרב רונצקי, "העבודה הזו כלל לא פשוטה, אך המקצועיות והניסיון של הרבנות הצבאית, שזו לא הפעם הראשונה בה היא מעורבת בתהליך כזה, הם שמובילים אותנו. הזריזות של אנשי הזיהוי והקבורה בלתי ניתנות להסבר למתבונן מבחוץ. זו עבודה לא פשוטה ואנשי הרבנות מבצעים אותה גם אם היא כרוכה בקשיים נפשיים. על כתפינו מונחת אחריות גדולה ביותר", ממשיך תא"ל רונצקי, "אנחנו עוסקים בסוגיה שנמצאת במרכז השיח הציבורי וזה הנושא הרגיש ביותר שעסקתי בו מאז נכנסתי לתפקידי".

כאיש צבא, רונצקי מקפיד לא להביע דעתו על עצם ביצוע העסקה. "אנחנו לא מתעסקים אם נכון או לא נכון היה להחליט כך", אומר הרבצ"ר, "אפשר להבין ולהזדהות עם שני צדי המטבע. שחרור מחבלים עם דם על הידיים אל מול החזרת החיילים החטופים הוא התלבטות לא קלה, אבל צריך לזכור שאנחנו רק הדרג המבצע".

בראש מורכן

כמה שעות מאוחר יותר, ב-8 וחצי בבוקר, מגיע למעבר ראש הנקרה עופר דקל, הממונה על המשא ומתן להחזרת החטופים, מלווה בעשרות שוטרי מ"צ. בינתיים, במתחם התקשורת, מזנקים הצלמים על הבטונדות כמו היו במירוץ אולימפי. לאכזבתם, נפרסים החיילים ומחזירים את כולם למקומם.

הגיע הרגע שעם שלם ציפה לו. כשמתקבלת ההודעה המרה, הכואבת, שהחטופים ישובו לישראל בארונות, אזרחים, עיתונאים וחיילים כאחד מרכינים ראש ושוכחים לרגע קט את תפקידם ב"הצגה". 

"כולנו החזקנו אצבעות שהתשובה תהיה חיובית והם יהיו בחיים", מנסה סמל אור בירן, לוחם בגדוד שחף, למצוא את המילים הנכונות. "ברגע שקיבלנו התראה מהחמ"ל שהגיעו ארונות, עמדנו דקת דומייה. אין תגובה טבעית יותר בעיניי".

"תמיד האמנתי שיחזירו אותם, אבל לא ידעתי כמה זמן זה ייקח", מסכם סא"ל (מיל') בני עזרן, מפקד הגדוד בו לחמו גולדווסר ורגב. "אני לא מופתע מהתוצאות, אבל זה עדיין מאכזב. קשה לי להגיד שזו הקלה, אבל נגמרה תקופה ארוכה של מתח. בשנתיים האחרונות הצטרפה מעמסה של לחץ לכל אחד מחיילי הגדוד, ואני מאמין שיש פה מעין סגירת מעגל. באופן אישי התעסקתי בזה כל יום מאז. זו חוויה לא פשוטה וקיבלתי פרופורציות לחיים. גם כמפקד אני לא מקבל יותר דברים כמובן מאליהם. אודי ואלדד הם שני חיילים שאתגעגע אליהם מאוד. הם חסרים לנו כבר שנתיים וימשיכו להיות חסרים".

אחר הצהריים מושלם תהליך הזיהוי. עכשיו זה רשמי: אלדד ואודי הגיעו אל מנוחתם הסופית. נחתם הפרק האחרון שנותר פתוח ממלחמת לבנון השנייה.

אלעד ארדן, ניר קוסטי, שיר כהן, אורי טל, דנאל אל-פלג ומיכל קליין