צילום: שי סקיף

לפני 12 שנים ישבו נצנת וביתניה מקונן מול מרקע הטלוויזיה בביתן וצפו ב"היפים והאמיצים". שנתיים בלבד אחרי שעלו האחיות מארץ מולדתן, מצאה עצמה נצנת בת השבע מרותקת למסך. באתיופיה, כשהייתה מדברת אל עצמה, היו אומרים השכנים שנכנס בה שד. עתה עניין אותה רק דבר אחד. "כמה עולה לשחק?" שאלה את אחותה הגדולה. "לשחק לא עולה כסף", ענתה ביתניה המופתעת, "משלמים לך על זה, זה מקצוע".
כשחקנית בתאטרון צה"ל וכחברה בצוות המופיעים במחזמר "היי סקול מיוזיקל", נזכרת רב"ט נצנת מקונן בשיחה ההיא עם אחותה הגדולה, וצוחקת. "אני זוכרת איך שאלתי אותה: 'מה זאת אומרת מקצוע? אנשים נהגו לומר שנכנס בי שד, ופתאום את אומרת לי שזאת עבודה, שאפשר להרוויח מזה בכבוד?' זה היה שוק, ומאז שגיליתי את זה, לא היה לי צל של ספק בקשר למשחק. זה די רדף אותי, לא אני רדפתי אחריו".

אני, בלי צנזורה
תאטרון צה"ל מעלה בימים אלה הצגת יחיד ראשונה מזה 11 שנים, העוסקת בסיפור חייה של רב"ט מקונן. ב"נצנת" מגוללת מקונן את קורותיה, החל בילדותה. היא מופיעה על במה כמעט ריקה, בפני חיילי יחידות שונות הצופים בה לאורך 50 דקות, כשהיא צוחקת, שרה, רוקדת, מנגנת ובוכה - לבדה.
הכל החל לפני כחצי שנה, כאשר רס"ן רן שפירא, רמ"ד הפקות בענף התרבות של חיל החינוך והנוער, החליט לבדוק את האפשרות להעלות הצגה העוסקת בסיפור עלייתה של מקונן ארצה. "אני בכלל לא הכרתי את הסיפור שלה", מגלה סמל אסף שלמה, במאי ההצגה. "רן ביקש ממני לשמוע ממנה את הסיפור ולבדוק אם הוא מתאים לעלות על במה". אז החלו שלמה ומקונן, שכמעט לא הכירו לפני כן, בתהליך חשיפת סיפורה האישי יוצא הדופן של מקונן, שהתברר כמורכב להפליא.
מקונן נולדה בבירת אתיופיה לאם נוצרייה ולאב בעל שורשים יהודיים. כשהייתה בת שנתיים עזבה אמה לארצות הברית. באותה תקופה עלתה לשלטון משטר דיקטטורי באתיופיה, ואביה של מקונן, עיתונאי דעתן וביקורתי, נאלץ לעלות ארצה כדי להגן על עצמו, מותיר את בנותיו מאחור. שנה לאחר מכן עלו האחיות לישראל והתגיירו מיד. כשהייתה מקונן בת תשע, שרפו אלמונים את תחנת הרדיו הפרטית שהקים אביה בישראל - טראומה שהותירה בו משקעים ושלחה גם אותו לארצות הברית, שוב בלי בנותיו.
חלמת שתציגי את הסיפור שלך כך, במסגרת הצבאית?
"ממש לא. חשבתי שבתאטרון צה"ל אהיה כולי מכוסה בדמויות, שהדבר האחרון שאני אגלם זה את עצמי, ועוד את סיפור החיים המלא שלי, בלי צנזורה. רק עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מבינה שאני בעצם חשופה לגמרי על הבמה. זה כמו השאלה השטחית הזו: 'האם תסכימי לשחק בעירום?' - בהיבט הפיזי. אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום אני כן עירומה על הבמה, כי כולם מכירים אותי: איך קוראים לי, איפה נולדתי, איך בכלל לא ידעתי שאני נוצרייה עד גיל 14. זו תחושה כאילו אני מאפשרת לנגוס בי, וכולם יכולים לקחת עוד ועוד. בהתחלה לא הייתי בכלל בטוחה שאני מוכנה לחשוף את עצמי עד כדי כך, אבל אמרתי לעצמי שהרצון להחביא, שהקנאות שלי לפרטיות, לא חזקים כמו האהבה שלי למשחק".
יחד עם חייה הפרטיים, חושפת מקונן על הבמה גם את העלייה האתיופית. בתחילת ההצגה היא אמנם מבהירה לקהל ש"לא לקחתי תרמיל ומקל, לא עליתי על חמור", אבל על הבמה היא מתהלכת כמחזיקה תרמיל כבד על גבה ואף שרה שירי לכת אמהריים. "כל סיפורי העלייה הם בדרך כלל מהמבצעים הגדולים: אנשים שנולדו בדרך, כאלה שעלו ברגל, כך שעלייה במטוס זה די נדיר", מסבירה מקונן, "אבל העובדה היא שיש גם עלייה כזאת, והיה לי חשוב להראות אותה, כי כאילו הפכנו לעלייה האילמת, הלא קיימת, ואלה שעלו במטוס הפכו לחצי אתיופים. חושבים שאתיופיה זה רק בתים מבוץ וקקי של פרות, וזה נכון בחלקו, אבל אם אני אספר שהלימודים היו הרבה יותר קשים מבארץ, שלמדתי צרפתית, שהיכו אותנו בסרגל אם דיברנו ושהייתה תלבושת אחידה, לא יבינו אותי".
סמל שלמה, הבמאי, מסביר שאתיופיה היא סוג של פרטנר על הבמה, למשל כאשר מתארת מקונן את חיי המשפחה שם, בחג המולד. "יצאנו למרפסת, פתיתים לבנים יורדים מהשמים", היא מספרת לקהל ברוגע, "ואז אבא צעק על השכנה שתפסיק לזרוק לכלוך מלמעלה, כי אין שלג באתיופיה".

מונולוג חמוץ-מתוק
סיפור חייה המורכב של רב"ט מקונן מוצג על הבמה באופן כרונולוגי. לעובדה כי ננטשה שלוש פעמים על-ידי הוריה, מוקדש חלק גדול בסיפור, המיוצג על-ידי שאון מטוס ממריא שנשמע ברקע. "כשהתחלנו לעבוד על ההצגה, שמתי לב שאני מספרת ומספרת, ופתאום אסף עוצר אותי ושואל: 'את קולטת מה את אומרת לי? גדלת בלי הורים'", משחזרת מקונן. "היא סיפרה את זה כאילו זה קורה לכל אחד, והייתי בהלם", מבאר שלמה. "אתה שומע את הסיפור שלה, ולצורך העניין מחלק אותו לסדר כרונולוגי, אבל מה שהכי מהדהד לך בראש זה 'נטישה, נטישה, נטישה'". מקונן מקשיבה לדבריו ושותקת.
לא היה בך כעס על ששוב ושוב עוזבים אותך?
"לא, אבל שמתי לב לזה רק כשעבדנו על ההצגה. מצאתי את עצמי שואלת אם הסיפור שלי כזה עצוב, כי אני הרי ילדה שמחה, אופטימית. אם יש משהו שאני יודעת בוודאות לומר על עצמי, זה עצמאית - משמעות השם 'נצנת' היא חירות, והשם שלי הוא אולי הדבר הכי נכון שקיבלתי בחיים. הוא מוביל אותי כל הזמן. יש לי מטרה, אני רודפת אחריה וזהו".
כמה חודשים לפני שהחלה לעבוד על הצגת היחיד, צלצל הטלפון הסלולרי של מקונן, כשהייתה בדרכה לשיעור מחול. על הקו הייתה אמה, 17 שנים אחרי שעזבה לאמריקה. "היא פשוט אמרה: 'שלום, זאת אמא שלך'", משחזרת מקונן, "ככה פתאום, באמצע החיים, וזה היה מוזר כמה שזה הרגיש טבעי. היא באה לבקר כאן שבוע, והדמיון בינינו היה מדהים. כל זה קרה חודשיים לפני ההצגה, כאילו ידעו שקורה פה משהו".
אל רגע העזיבה של אמה חוזרת מקונן גם בהצגה. "אמא הודיעה שהיא לא מתכוונת לחזור", היא משתפת את הקהל בפשטות, "אבל לא הגבנו ביותר מדי דרמה. ביג דיל". כמה סצנות אחר-כך שוב נשמע קול המטוס. אביה עוזב את בנותיו ומקונן שוב פונה אל הקהל ואומרת: "אני מודה שהפעם לא לקחנו את זה באותה קלות".
ההחלטה לשלב קומדיה בדרמה הייתה מודעת?
"אני בא מהעולם הקומי", מסביר שלמה, "אבל פה פתאום היה משהו מורכב שלא ידעתי איך לגשת אליו. עם זאת, נצנת קורעת מצחוק, והיה לי חשוב להפוך את זה למשהו שאפשר גם לראות על הבמה. אם זאת דרמה-קומית, הרי שמדובר קודם כל בדרמה. אבל אני חושב שבחיבור שלי עם נצנת היה משהו חכם, כי צריך להעביר את הסיפור בצורה קלילה. את החייל שצופה בהצגה לא ממש מעניין מה עבר על נצנת, והוא רק רוצה להגיע הביתה. אבל אם הוא מקבל את הסיפור המדהים שלה בצורה קומית, עם פאנצ'ים, זה אחרת.
"אם נצנת רק הייתה בוכה כל הזמן על הבמה", ממשיך שלמה, "אז הקהל היה חושב שזה יותר מדי. אבל היום אנשים שיוצאים אומרים: 'אני רוצה לראות את זה שוב', וזה מחמיא. קיבלנו תגובות מדהימות, מישהי אפילו אמרה שזאת חוויית חושים, ולדעתי זאת המחמאה הכי גדולה, כי אתה צוחק, מתרגש, מזדהה איתה. אני תמיד רגיל שכשיוצאים מהופעות באים אליי ואומרים 'אחי, היה קורע'. פה אנשים יוצאים עם ממחטות, אז אני יושב בכניסה ואומר: 'שלא תדע עוד צער', 'יהיה בסדר'". 
"ההצגה הראשונה הייתה מול 120 מ"כים", נזכרת נצנת, "ובסוף כל המפקדים האלה קמו ומחאו כפיים. זה היה כמו ליל האוסקר".

אחת מאלפי מועמדים
בחודשים האחרונים מוצאת עצמה רב"ט מקונן משלבת בין הצגת היחיד לבין תפקידה כטיילור במחזמר "היי סקול מיוזיקל", שמסתמן כלהיט של הקיץ עוד לפני שעלה על הבמות. מקונן, אחת מששת השחקנים שנבחרו מבין 4,000 מועמדים, ניגשה לאודישן בספונטניות, על מדים. "סתם ניגשתי לזה כי התחשק לי אודישן. בתאטרון צה"ל אתה הרי יודע שתקבל תפקיד בכל הפקה חדשה, ורציתי אתגר, אז פשוט נסעתי לשם. את השירים שנבחנתי איתם בחרתי רק בנסיעה, בכלל, אני חולה על אודישנים", היא מחייכת, "וככל שיש יותר אנשים שנבחנים זה יותר כיף. אני תמיד מתייחסת לעולם המשחק כעולם שלי. ככל שהבמה גדולה יותר, זה סוג של הוקרה שאני סוף-סוף מקבלת, כי מבחינתי, מאז שהתחלתי לדבר, התחלתי לשחק".
הקבלה ל"מפלצת הפרסום וההפקה", כפי שהיא מכנה את ההפקה המגוירת של המחזמר מבית דיסני, הגיעה בבת אחת וללא תכנון מוקדם. עם זאת, היא יודעת להצביע היטב על ההעדפה שלה בין שיחות טלפון מצוות התוכנית של גיא פינס ובין הצגת היחיד שהיא מעלה בעודה במדים. "כמה שזה יישמע צפוי, ההצגה חזקה הרבה יותר. המחזמר זה כיף, זאת הפקה גדולה ויש לה הכרה, אבל הצגת היחיד היא האתגר הכי גדול ששחקן יכול לקבל. בהתחלה הייתי בטוחה שפשוט נרים ידיים, כי להחזיק במה כמעט שעה זה לא קל. אין פרטנר לסמוך עליו ואין מאחורי הקלעים לנוח לרגע, אבל יותר מהמחזמר ויותר מצילומי האופנה, זה מה שנותן לי את הביטחון ואת הגב על הבמה. ככה למדתי להיות שחקנית".
בימים אלה החלה רב"ט מקונן להעלות את ההצגה בפני יחידות שונות, אך עוד לפני כן ביקשה להציג אותה בפני אביה. "הוא התרגש נורא וזה היה קשה", היא מגלה, "כי אני עשיתי מעין סגירת מעגל שהוא לא עשה. כבר מגיל צעיר הייתי עושה הצגות לעצמי, אבל בגלל שאתיופיה די פרימיטיבית, החביאו את זה מהשכנים. אחותי ראתה את ההצגה ובכתה מהתרגשות. היא אמרה שזה מצחיק אותה שהיא תמיד ראתה אותי עושה את זה לבד, עם איזה עיפרון במקום מיקרופון, ועכשיו סוף-סוף יש במה לשיגעון שלי. תרתי משמע"