צילום: דורון גולן, "ידיעות אחרונות"

כבר ארבע שנים מלווה סא"ל אורלי כהן גפן מקרוב את משפחותיהם של שבויי צה"ל ונעדריו. בשנתיים האחרונות הקדישה ראש ענף איתור נעדרים חלק ניכר מזמנה למשפחות גולדווסר ורגב. עם תום ימי האבל שלהן היא מספרת בריאיון מקיף ראשון על הליווי הצמוד שהיה לשגרת יומה, קובעת כי המשפחות עודכנו לכל אורך הדרך, מדברת על ההתמודדות עם הכאב, שלא אחת מופנה כלפיה, ומבינה את הביקורת: "כמה שאנחנו עושים, אנחנו לא עושים מספיק"

כשבועיים אחרי שבנם גלעד נחטף, נפגשו אביבה ונעם שליט עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בלשכתו. במהלך הפגישה, בה נכחה גם סא"ל אורלי כהן גפן, ראש ענף איתור נעדרים (אית"ן) במינהל הנפגעים וקציני הערים של אגף כוח האדם, התקבלה ההודעה הראשונית בדבר חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול הצפון. "עוד מהלומה", היא מסבירה, "התחושה בחדר הייתה קשה מאוד לכל הנוכחים, בין אם מדובר במקבלי ההחלטות בי, או במשפחה. תגובה דוממת".
כבר באותו הרגע נדרשה כהן גפן להתחיל בעשייה חדשה. צוותי האית"ן במערך הנפרס, בפיקוד הצפון ובאוגדה, הוקפצו לגזרה לחקירה ראשונית, כמו גם מז"פ צפון וגורמים רבים אחרים. "רק ערב קודם לכן סיכמנו את מסקנותינו מחקירת מצבו של גלעד שליט, והחלטנו בדיוק מה עושים אם מחר יש חטיפה", נזכרת רע"ן אית"ן, "כך שבערב קבענו את סדר הפעולות, ולמחרת בבוקר, כשבאמת הייתה חטיפה, כל אחד ידע מה עליו לעשות".
סדר הפעולות החדש הכתיב עשייה משולבת. "בעבר החקירה החלה והסתיימה כחקירת אית"ן. הפעם בחרנו שמי שרלוונטי יהיה שם וייתן את המיטב בתחומו, בין אם זה אמ"ן או ענף מיגון. מתוך זה מייצרים תמונה שבעזרתה אפשר להצביע די במובהק על מצב הנעדר", מסבירה כהן גפן. "עבודת האית"ן היא לאתר נעדרים, לא להגדיר מהו מצבם - אבל חשבנו שנכון יהיה, מאחר ויש לנו את היכולות ואת האפשרות, לעסוק גם בשאלה הזו. כשאדע אם הוא חי, אדע אולי איפה לחפש אותו; ואפשר שזה גם רלוונטי למשא ומתן. בעבר, הדבר הראשון היה לנסות ולאתר ואם זה לא איתור, זה לא מתפקידנו".

נלחמים על כל נעדר

ענף אית"ן הוא הגוף הצה"לי המרכזי האמון על נושא נעדרי צה"ל. ללא מגבלות תקציב, מחיר או מרחב, מנסים אנשי הענף לאתר את הנעדרים ולהוות מענה למשפחותיהם. כל ישראלי יודע לדקלם בעל-פה שלא משאירים אף אחד מאחור. בן-גוריון הצהיר ש"לנו לא תהיה מצבת החייל האלמוני" עוד בראשית שנות החמישים. על רקע הוויכוח הציבורי על יישום ההתחייבויות הללו, ענף אית"ן עוסק בדיוק במטרה הזו. "המחויבות שלי היא לחייל", חורצת כהן גפן, "ורק אחר-כך למשפחתו, לשכניו ולחברים".
הענף הוקם בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כשמספר הנעדרים עלה על 1,600. כיום נותרו 23 מקל"נים (חללים שמקום קבורתם לא ידוע) שנפלו בין 1967 ל-1973. "הייחוד שלנו על פני כל החברות בעולם הוא דאגתנו לחייל, על כל המשתמע מכך", קובעת כהן גפן, "דאגתנו לשלומו, לכבודו - ואני חושבת שאיתור הנעדרים הוא השיא של החתירה הבלתי נלאית הזו". "הידיעה שצה"ל לא נח ולא שקט עד אשר ישובו בנים לגבולם", מוסיף ראש מינהל הנפגעים וקציני הערים, אל"ם יאיר בן שלום, "צריכה ליצור אצלנו תחושת ביטחון וידיעה ברורה: לא משאירים חיילים מאחור". 
נושא הנעדרים והחטופים הוא נקודה רגישה בחברה הישראלית. רק בשבועות האחרונים נחתמה עסקת השבויים עם החיזבאללה; משפחות גולדווסר ורגב התכנסו באבלן; יובל ארד התייצבה מול המצלמות בעקבות כותרת שעברה את הגבול; החברים של גלעד השאירו את הקיטבג בבקו"ם והחליפו את המדים בחולצות הנושאות את דיוקנו; מדינאים נאמו בטלוויזיה על מחיר גדול מנשוא; ואחרים הזהירו שמדינה שתוותר על בניה, בניה יוותרו עליה.
בתוך המציאות הזו, נדרשת סא"ל כהן גפן לנווט את עצמה ואת אנשיה. וכך, ביום שני שעבר, בתום ביקור אצל משפחות גולדווסר ורגב, היא נוסעת לפגישה עם אביו של זכריה באומל, מנעדרי סולטן יעקוב. היא מקבלת את דוחות המצב לגבי גיא חבר ומג'די חלבי, כשברקע העצרת שמארגנים חבריו של גלעד שליט, ומנסה לעזור למילואימניקים ממדור חקירות, שנתקלים בביורוקרטיה בניסיונם לאתר מקל"ן ממלחמת ששת הימים. ההתמודדות הזו נראית כסוג של הפרעת קשב, ואית"ן כגוף בעל שתי זרועות המתפקדות במקביל.
סא"ל כהן גפן (46), נשואה ואם לשלושה, מתגוררת עם משפחתה בקיבוץ נען. היא התגייסה לצה"ל כפקל"שית ומילאה תפקיד סג"ם ראשון כקצינת נפגעים בשריון. לאחר שסיימה תואר ראשון לעיצוב במכללת בצלאל, חזרה לשירות ב-89' ומילאה תפקידים שונים, ביניהם קצינת נפגעים בחיל הקשר, סגנית קצינת פניות הציבור באגף כוח האדם, קצינת ת"ש פיקודית בזרוע היבשה ורע"ן נפגעים בשריון. "כתושבת בני ברק שבאה מבית דתי, הייתי חריגה ביחס לשאר השכבה שלי", היא נזכרת היום, "אני בחרתי להתגייס ואפילו המשכתי לקריירה צבאית, שלא הייתה דרך מקובלת. שאר הבנות התגייסו לשירות לאומי, אבל האמת היא שאני מרגישה עד היום שאני עוסקת בסוג של שירות לאומי".
רק בליל ה-12 ביולי 2006 נודעו לכהן גפן שמות החטופים בזרעית. כשנודע מיהן המשפחות שתלווה מעתה, החלה התמודדות חדשה. "מנסים לייצר סוג של יציבות כבר מהבוקר, כשהם פותחים את הדלת לראשונה, ועד שהיא נסגרת. מעדכנים, מאמתים או מכחישים אמירות תקשורתיות, מקבלים מהמשפחה שאלות, בקשות, תהיות. מנסים לפנות את המשפחה לכאבה ולמאבקה, ולוקחים את העשייה החומרית, הטכנית. אתה לא מתערב להם מיד, אלא בעיקר נמצא שם, רואה ומזהה. בכל משפחה יש הרבה מאוד צבעים, כל אחד מבני המשפחה נמצא בצומת אחר בחייו, וצריך בהרבה רגישות והבנה לתפור 'חליפה' לכל אחד מהם. לאחד אתה מסביר יותר ברכות, לשני בפרוטרוט, לשלישי בקצרה. אתה מזהה מהי יכולת ההכלה, העמידות והקשב. מפקדי הצבא הקפידו, מי שיכול היה, לבוא ולבקר למרות המלחמה. ובלילות היו פעולות של איתור נעדרים".
הקשר עם משפחות השבויים מתבטא הן בקביעת פגישות עם בכירים מהארץ ומהעולם, והן בעיסוק בפרטים הקטנים, הסמויים מעיני הציבור. "אתה מייצר רמת אמינות בכך שאתה מקיים קשר בין-אישי ומספק מענה מידי ומנומק, גם אם שלילי לעתים", מסבירה כהן גפן. "ההיכרות עם בני המשפחה מתרחשת בשעות הראשונות, וקיימת יראה גם אצלך, כנציג. אתה לעולם לא יודע לאן אתה נכנס. תמיד ישנם החשש, המבוכה, חוסר הביטחון. הכל כל-כך שביר. יום אחד אתה מוצא אותם מחוזקים, ולמחרת מפורקים לגמרי".
עם ההגעה לבתי המשפחות, מגדיר להן ענף אית"ן בבירור כי אנשי הקשר הם הכתובת שאמורה לשרת אותן למול הצבא, המדינה והחברה. לפעמים מוצע למשפחות ליווי פסיכולוגי. מבחינה תקשורתית, הצבא לא מדבר בשם המשפחה וגם לא מייעץ לה, אלא אם התבקש. "הקפדתי מאוד להבהיר שיש את הצבא, את הממשלה, את החברה ואת המשפחה, ואי-אפשר להפסיד אף אחת מהצלעות הללו. לכן השארנו את המשפחות לאמירותיהן". את ההתנפלות התקשורתית השתדלו למנוע בהתאם לבקשות המשפחות, במניעת כניסת כתבים לבתים ובחלוקת מידע לרשתות השונות.
"אנחנו פה בשבילם, וזה סוג של מנטרה", אומרת סא"ל כהן גפן, "רואים שיש המון אורחים? אז דואגים שיהיו מים מינרליים. יש קריסה של הקווים? אז יהיה קו טלפון נוסף. כשהשמש קופחת בגינה, מביאים סככה, ואם הבית מלא ובצהריים בני המשפחה לא מצליחים לאכול, אז באישורם שמים שלט בחוץ, בבקשה להגביל את הביקורים לשעות מסוימות. הרצון הוא שהמשפחה תשמר את הדינמיקה הפנימית עם מינימום הפרעות, שאתה מנסה למנוע, לעתים בהצלחה ולעתים לא. הזעזוע הגדול כבר קרה, אתה לא רוצה עוד רעשי לוואי".

מתעסקים רק בעובדות

המאורעות האחרונים הביאו ליצירת מדור חדש לצד האיתור - מדור הקשר עם משפחות השבויים והנעדרים (שו"ן), בראשו עומדת כיום רס"ן עידית סולומון - תחום שבעבר נוהל ישירות על-ידי הרע"ן. "לפעמים חושבים שמשפחת נעדר או חטוף דומה למשפחה שכולה או כזו שבנה פצוע, ועולה השאלה האם צריך לטפל אחרת", מסבירה כהן גפן. "יש שחוטאים ושואלים מה קשה יותר, והם חוטאים כי זו לא דרגת קושי, אלא שונות, ולכן צריך לדעת להפריד. הטיפול במשפחה שכולה שיודעת כבר סופיות מסוימת, שונה מטיפול במשפחה שנמצאת במצב מתמשך של אי-ודאות. זה לא שהתוודעת לנורא ביותר ואיתו תיאלץ לחיות, פה אתה חי עם סיוט - כל הזמן חושב אם הבן חי, אם כואב לו, אם הוא סובל. לרגע אפשר לשגות בדמיון, אבל מהר מאוד חוזרים למציאות, שמושפעת מידיעות שמגיעות מהתקשורת, מחברים, מעיתונות זרה ומאמירות מנהיגים.
"אם אתה מטפל בהם במנותק מהענף, התהליך שצריך לעבור עד שהמידע יגיע למשפחה ארוך מדי. ההפרדה קיימת, כי לדעתי לא נכון שחוקר יהיה במגע עם המשפחה, שכן עליו לעשות את עבודתו באופן אובייקטיבי, נטול לחצים נפשיים. הזרוע השנייה שלי תיצור מגע עם המשפחה, ולא אחת זרוע ימין לא יודעת מה זרוע שמאל עושה. בעניין חטופי זרעית (גולדווסר ורגב - מ"ד), ממש בשבועות הראשונים עלתה הערכת מצבם, והמשפחות ידעו שיש כבר תובנות. מאוד קל לגשת אליי, כי אני זו שנמצאת איתם בקשר בלתי אמצעי, וגם זו שמקיימת את החקירה. הייתי צריכה לעמוד מולן ולומר: 'החקירה לא הסתיימה ולכן אינני יכולה לספר'. למרות שכבר היו תובנות, כל עוד החוקרים לא חתמו, ולא היה דוח סגור ומסוגר שהגשתי בפני ראש אמ"ש, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה, ועד שכל הדרגים לא אישרו לי ללכת עם הדוח למשפחות, לא שחררתי את המידע. אמרתי להם: 'חכו עוד כמה ימים ותקבלו משהו סופי. בלי קשר לרמת הקושי שלו, הוא יהיה יציבות בתוך אי-היציבות'".
ברקע העבודה המתוקשרת של הענף נמצאות תמיד החקירות, בראשותו של רמ"ד איתור, רס"ן פיני קאסוטו. החוקרים הם מילואימניקים, ששירתו בעבר במצ"ח או בתפקידים קרביים, ומתמחים בחקירת עדים, תוך נגיעה במודיעין ובשירותים החשאיים, במשרדי החוץ והבריאות, בארכיונים, בארכיאולוגיה, בביולוגיה, במשפטים, ברבנות ועוד. סא"ל כהן גפן מספרת שהחוקרים ממריצים את עצמם, מחויבים גם לחקירות שנותרו לא פתורות זמן רב, נלחמים על כל יום. "תפקידי הוא לספק לחוקר כלים כדי שיאתר את הנעדר. אם לא ממצים את החקירה, נחליף צוות שוב ושוב, נייצר חשיבה חדשה, נישאר פתוחים, נרענן. זה קרה לא אחת, כדוגמת גיא חבר, שהחקירה בעניינו אינטנסיבית, בשיתוף עם המשטרה, השב"כ, המוסד ואמ"ן, ועדיין אין לנו קצה חוט. יש הערכות, יש הנחות, אבל אין משהו שאפשר למשוך. אותו דבר לגבי מג'די חלבי. אז כל פעם אנחנו נזרקים לכיוון אחר, ובודקים כל נושא שעולה, גם אם הוא הזוי. זה מתסכל, אבל מדרבן. לפעמים הדברים שנזרקים לחלל האוויר באמת נשמעים לא הגיוניים, וכבר מצאתי את עצמי בסיטואציות מאוד מוזרות עם החוקרים, מחפשים בלילות אפלים.
"תמיד יש את נושא המתקשרים, המעלים באוב, הקוראים בקפה, בקלפים, בבננות. אנחנו לא הולכים לכיוונים האלה, למרות שזה מאוד מפתה: לפעמים בכירים מבקשים שנפנה לרב כזה או אחר, לפעמים פונה אליך מישהו מאוד אינטליגנטי, נבון ורהוט, שמנתח לך איך בגימטריה הוא הגיע להנחה שמובילה אותו לנקודה מסוימת בדרום רמת הגולן, ואתה אומר, מה זה בשבילי ללכת לשם? להגיד שלא ניסיתי את זה פעם אחת? ניסיתי, אפילו פעמיים. אבל הבנתי שאני יכולה לטייל עם זה בכל העולם, שאין לזה סוף. בחקירות, כמו בחקירות, מתעסקים בעובדות, אחרת זה חוסר אחריות".

המשפחות ידעו הכל

חודש לאחר החטיפה שבעקבותיה החלה מלחמת לבנון השנייה, קיבלו משפחות גולדווסר ורגב את הדוח הנוגע למצב בניהן. "הדברים היו די מובהקים", מגלה סא"ל כהן גפן. "המשפחות ידעו, ובחרנו שלא לספר לכל עם ישראל, כי זה לא היה רלוונטי. מהמשפחות לא הסתרנו דבר. שם המשחק הוא להגיד את האמת, גם אם לא ברגע שהיא ידועה לנו. כל מה שנאמר הוא האמת הרלוונטית, והייתה אחידות דעים בכל הדרגים לגבי העניין הזה: לא לייפות, לא לטייח, לא לרכך, כי אחרת זה יחזור אלינו כבומרנג. כך הייתי רוצה שינהגו בי ובסובבים אותי. אני חושבת שגם היום, בדיעבד, המשפחות מאוד מעריכות את זה. לא הייתה פטרונות, אלא פתיחות; כל מה שהמשפחות רצו וביקשו, ניסינו לספק, ואם אי-אפשר היה, אז לא, אבל המרב נעשה. יש דברים שלא נכון לשתף בהם את המשפחות, משא שלא צריך להיות על כתפיהן. שאלת המחיר, למשל, אינה לשיקול דעתן. הקורות את בנם כן, אבל קבלת ההחלטות אינה שלהן. בשביל זה קיימים נבחרי הציבור".

אבל מהר מאוד הפכת ללובש המדים הקרוב ביותר אליהם, איך התמודדת עם העובדה שאת מונעת מהם מידע?
"אני חושבת שאי-אפשר שלא להיקשר. אני זוכרת את עצמי אומרת לא פעם למשפחות, גם בתחילת הדרך, שאעשה את המיטב, כי אני מחויבת להן, אבל אני בהחלט אומרת: יהיו טעויות. אנחנו בני-אדם ואנחנו עוסקים בבני-אדם, ואין לי ספק שמשהו שנראה בעיני משפחה אחת מצוין, ייראה בעיני השנייה כלא נכון".
בימים אלה מצטרפות שתי משפחות החטופים למעגל השכול. לאטן ישובו אל אנונימיות יחסית, ויישארו עם התמודדות קשה נוספת. "משפחות גולדווסר ורגב ימשיכו להיות מלוות ומחובקות על-ידי מערך הנפגעים של צה"ל, תוך הובלת ענף הנפגעים של חיל הרגלים", מדגיש אל"ם בן שלום, "אבל אני בטוח שהקשר של אנשי ענף אית"ן עם המשפחות יתקיים עוד תקופה ארוכה". במהלך השבעה, הציגה בפניהן רע"ן אית"ן את קצינות הנפגעים שילוו אותן מעתה. "הם יודעים את המשמעות", היא אומרת, "אבל זה קשה מאוד".
כהן גפן מספרת שתמשיך להיות בקשר עם המשפחות. "אמנם במינון אחר, לא בתפקיד, אבל היינו בשנתיים האלה בסיטואציות רגישות ואינטימיות כל-כך, התקלפנו מהרבה קליפות. עכשיו התפקיד יעבור למישהו אחר, אבל הדברים האישיים שנבנו, אין לי ספק שיישארו. היו בינינו אכזבות, כעסים, התרגשויות, וגם רגעים יפים. אני לא עובדת בסופרמרקט או בפס ייצור - גם אם הייתי אומרת שצריך להתנתק, זו אמירה שאי-אפשר לעמוד בה בעיניי".
השיתוף בין משפחות גולדווסר, רגב ושליט במהלך השנתיים האחרונות, מעלה את השאלה האם בדומה למשפחת השכול, ישנו מעגל של משפחות הנעדרים. כהן גפן מסבירה שהייתה זו אחדות הגורל בזמן, במקום ובמאבק, שהובילה לקשר הייחודי. "באופן כללי זה קשה, כי התחושות והסיפורים שונים. משפחות שונות מהעבר זכו לחוויות שונות לאורך הדרך, שחלקן מנעו מהן את האמון בעתיד. זה מכשול שניסיתי לפרוץ ולא תמיד הצלחתי. אנחנו כן מציעים, אבל לא דוחפים. לפעמים צר לי על אלה שבחרו שלא, אבל אני בהחלט לא שופטת, כי אני לא יודעת מה הם עברו".

איך מתמודדים עם כעס של משפחות במצבים כאלה?
"לא באים לתפקיד הזה ממקום שיפוטי. למרות שכשמשפחה כועסת זה כואב, וכשמשפחה כואבת זה כואב יותר, לומדים לעשות את ההבחנה. אתה מעורב, ולכן פתוח, אז אתה סופג. התמיכה ופעולות האיתור שומרות עלינו במידה מסוימת מפני חוסר אונים, אבל כשהוא ישנו, והיו הרבה רגעים כאלה בארבע השנים שלי בתפקיד, קשה להתמודד. אתה עדיין מישיר מבט לעיניה של אמא, ומבין שהבן שלה לא איתה. אין מזור, וזה נורא. המקסימום שאתה יכול לעשות בשביל להקל עליה הוא לטעת בה את התחושה שבאמת עושים הרבה, שבנסיבות הקיימות עושים את הכי טוב שאפשר.
"אני חושבת שהנוסחה הזאת הייתה נכונה באירועים האחרונים", ממשיכה סא"ל כהן גפן. "לא כל המשפחות מרוצות ברבות הימים, ואני מבינה את זה. במבחן התוצאה לא הבאנו את הבנים הביתה בחלק מהאירועים, ומה שמעניין אותם זה לא היחס הנפלא. יש הורים של נעדרים שחושבים שלא עשינו מספיק, שאנחנו לא מחפשים במקומות הנכונים, וזה בסדר, אני לא מתווכחת איתם. כשאני רואה את ההורים המבוגרים של נעדרי סולטן יעקב, וכשאני חושבת על רינה חבר, שאנחנו לא מצליחים למצוא את בנה כבר עשר שנים, לבי נחמץ. אותו דבר בקשר למג'די חלבי, שלא לדבר על רון ארד ועל המשפחה המדהימה שיש לו. הזמן הוא מרכיב חשוב, ולכן אני חושבת שכמה שאנחנו עושים, אנחנו לא עושים מספיק".
אחרי שקמו מהשבעה לפני ימים אחדים, מתמודדות משפחות רגב וגולדווסר עם המעבר מהיותן משפחות השבויים, העסוקות במאבק ובדאגה שאינה מרפה, למשפחות שכולות מן השורה. באחד הראיונות אמר שלמה גולדווסר שלא עברו בית-ספר להורים של חייל שבוי. עכשיו, גם, לא הצטרפו לבית-הספר השמור לבני משפחת השכול. כשמתבקש יאיר גולדווסר, אחיו הצעיר של אודי ז"ל, להיזכר בפגישתם הראשונה עם אנשי אית"ן, לפני שנתיים בדיוק, הוא עוצר לרגע, שותק. "הסבירו לנו פחות או יותר על אית"ן, והמסר העיקרי היה שהדלת שלהם פתוחה בעבורנו 25 שעות ביממה. התחושה הייתה באמת שכל מה שרק אפשר לחשוב עליו, גם אם אנחנו לא בטוחים, מיד פונים, בלי לשאול בכלל".
מטבע הדברים, הוא אומר, הדאגה והבלבול הופנו לא אחת כלפי כהן גפן ואנשיה. "מבחינתי, אית"ן הוא כמו שק החבטות של הצבא והממשל למול המשפחה", הוא מסביר, "הגורם הראשון שמקשר ומחבר. לכן, באופן טבעי, גם הדברים הרעים שהיו לנו להגיד, היו מופנים ישירות אליהם. אבל הענף יודע לספוג את זה, לקחת לתשומת לבו את מה שצריך ולהעביר את זה הלאה.
"קשה לי להאמין שהקשר הזה יתנתק", הוא מסכם, "במהלך התקופה הארוכה הזו, ההתחברות הפכה למשהו שהוא מעבר למקצועי. וגם בשבעה, כשהגיעה קצינת הנפגעים, היה ברור שהקשר נמשך. אולי זה מסתיים באופן פורמלי, אבל אישית זה בטח לא נגמר".