צילום: שי סקיף

ארבעת מפקדי הגדודים של חטיבת גבעתי התכנסו השבוע, ביוזמת "במחנה", לריאיון משותף על יכולות, גאווה ודעה קדומה. שיחה גלויה על כברת הדרך שעברו הלוחמים בסגול מימי מלחמת שלום הגליל, על ההתמודדות שמציבה גזרה חדשה ועל ימים של לחימה עיקשת בעזה ("לגבעתי נכונים עוד הרבה אתגרים, וברוך השם יש עוד מספיק אויבים וזמן" )
אל"ם יהודה דובדבני פסע שעות ארוכות טרוד במסדרונות ביתו. מחשבותיו לא הרפו מהרגע בו הטיל עליו מפקדו להכריע בעניין רב חשיבות. הוא התהלך הלוך ושוב, הרהר, התלבט, החליט - וברגע האחרון שוב התחרט. הזמן שהוקצב למפקד החטיבה המתחדשת כבר אזל, ומחוגי השעון המתקתקים הדירו שינה מעיניו.
לבסוף, לא יכול היה דובדבני לשאת עוד בגורל ההחלטה. הדיונים עם עצמו התישו אותו, ובצעד אחרון הוא החליט לפנות לאדם היחיד שידע כי יענה לו תשובה כנה. הוא פנה למיכל בתו, הציג בפניה מספר צבעי כומתות, וביקש מהקטנה לבחור את הצבע שיתנוסס בגאון על כומתותיהם של חיילי גבעתי, החטיבה שזה עתה הוקמה ושנבחר לעמוד בראשה.
האצבע הזעירה של מיכל רפרפה במגע קל בין שלל הכומתות, ולבסוף נעצרה על זו הסגולה. בזמנו לא הבינה מיכל את גודל ההחלטה שקיבלה, אבל היום היא נושאת באחריות המלאה לכך שחטיבת גבעתי היא הקונוטציה הראשונה שעולה לרבים למראה הצבע הסגלגל, המעטר מזה 25 שנים את כומתות החטיבה.
צבעה המייחד של גבעתי נבחר במקריות, אולם מאז נאבקה החטיבה כדי להוכיח שהקמתה מחדש, בשנת 1983, הייתה הכל חוץ מהחלטה שרירותית. לרגל ציון חצי יובל לחטיבה המתחדשת, כינס "במחנה" את ארבעת מפקדי הגדודים המכהנים לשיחה צפופה על כברת הדרך שעברה החטיבה מימי מלחמת לבנון הראשונה ועד הלחימה העיקשת והיומיומית בעזה.

הכי זמינים לרצועה 

כשנשאלים ארבעת המג"דים של גבעתי מהי האסוציאציה הראשונה שעולה למלש"ב כשהוא חושב על החטיבה, לא נדרשת להם אפילו שנייה אחת להתלבט: "עזה", הם עונים פה אחד. בעבור מפקד הגדס"ר, סא"ל גור שרייבמן; מג"ד צבר, סא"ל אורן זיני; מג"ד רותם, סא"ל יהודה הכהן; ומג"ד שקד, סא"ל דדו בר-כליפא, רצועת עזה הפכה בשנים האחרונות לנוף מוכר, עד כדי כך שהם לא מהססים לכנותה "בית". עתה, בתום חמישה חודשים עמוסי אירועי ירי והיתקלויות, שגבו את חייהם של חמישה לוחמים, הם עוזבים את הקו ומעבירים את המושכות לחטיבת הצנחנים.
אתם מאמינים שיש לכם יתרון בגזרה הזו, על פני חטיבות אחרות?
"ללא שום ספק", קובע סא"ל הכהן, שסיים באחרונה את תפקידו כקצין האג"ם החטיבתי ועבר לפקד על גדוד רותם. "חטיבת גבעתי היא כרגע הזמינה והמוכנה ביותר לכניסה לעזה, ואם נידרש לזה היא גם זו שכנראה תוביל את המהלך - כמו שצריך להיות. כל אחד מאיתנו נלחם אל מול האויב בעזה, בכל הגלגולים וההתפתחויות שלו, כבר יותר מעשר שנים. עברנו היתקלות בכל אזור ברצועה - אם זה ברפיח, בחולות של דוגית, במטעים של כיסופים או במישורים של כרם שלום. אתה מכיר את הערבי ברפיח ואיך הוא חושב, ואת הערבי בבית חאנון שמתנהג בצורה אחרת, וזה מה שמקנה את היתרון", הוא מסביר.
"יש זיקה הדוקה בין חטיבת גבעתי לעזה, ולבין הדרום בכלל, וזה מתחיל כבר מהשועל שיש לנו בתג", מבהיר סא"ל שרייבמן, שמסכם שנה כמפקד הגדס"ר, במהלכה הספיק לקבל מידי הרמטכ"ל את פרס הגדוד המצטיין בלחימה. "גבעתי המתחדשת, ב-25 שנות קיומה, עשתה את רוב הלחימה שלה בגזרת עזה. היא נלחמה לא סתם באותו אזור, אלא על אותם צירים בדיוק בהם גבעתי הוותיקה של דור תש"ח נלחמה. נלחמנו גם באותם אנשים, ולפעמים גם באותם מבנים".
כמי שהוצבו בקו בשיא הלחימה מול ארגוני הטרור ברצועה, מעידים המג"דים כי לא אחת חוו אירועים שעיצבו את אישיותם כמפקדים ושינו את תפיסתם. אירוע כזה התרחש בפסח האחרון, כשבצה"ל זיהו חוליית מחבלים ליד גדר המערכת, סמוך לקיבוץ בארי. חיילי גבעתי נכנסו לשטח הפלסטיני בחסות הערפל, ובמקום התפתחו חילופי אש מהם נפגעו שישה לוחמים - שניים מהם נהרגו.
"האירוע הזה היה ללא ספק אירוע מכונן בגדוד", מודה סא"ל זיני, "זה היה אירוע מבצעי לא טוב, שבהחלט גרם לנו להסתכל על דברים בצורה מחודשת. למדנו בדם את הטעויות המבצעיות שביצענו. מאז אותו אירוע דברים התנהלו אחרת, וזה הוכח גם בתוצאות. רוח הלוחמים לא נפגעה ואפילו עלתה, חיילים המשיכו להיכנס פנימה גם ביום שלמחרת ולהרוג מחבלים".
ובכל זאת נמשך בכל התקופה הזאת ירי הרקטות לעבר יישובי הנגב.
"לעצור את ירי הרקטות לא הייתה המשימה של חטיבת גבעתי", מבהיר סא"ל הכהן, "אבל אחרי מבצע 'חורף חם', לדוגמה, חל מהפך בהבנת הפלסטינים. הם למדו שגבעתי, כשמשחררים לה את ההנדברקס ומריצים אותה קדימה, משיגה את התוצאות. זה לא שאנחנו רק מסיירים על הגדר ומגיבים להתקפות שלהם, אנחנו גם מתקיפים".
מה היה החשש הכי גדול שלכם כמג"דים בקו?
"אירוע באחד היישובים", קובע סא"ל הכהן, "אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו". רק סא"ל זיני מגלה את החשש שמטריד יותר מכל את המפקדים המוצבים ברצועה מאז חטיפתו של גלעד שליט: "מאז שנחטף פה חייל אני חושב שאין כאן אחד שלא התעסק בזה יום-יום. חטיפת חייל היא קו אדום שאף אחד לא היה רוצה לחצות אותו שוב".
הידיעה ששליט מוחזק בעומק הרצועה, משפיעה עליכם כשאתם מובילים לשם חיילים?
"אתה, כמפקד, משדר לחיילים - אין, זה לא יקרה", מסביר הכהן. "אין ספק שהיום יהיה למחבלים הרבה יותר קשה לחטוף חייל".
מטחי הקסאמים הבלתי פוסקים על יישובי עוטף עזה, הציפו לסירוגין במשך כל השנה האחרונה את סוגיית היציאה למבצע רחב ברצועה. כשנשאלים הארבעה האם הם מאוכזבים שהמבצע שתוכנן לא יצא לפועל בהובלתם, הם מתקשים לספק תשובה חד-משמעית. "אתם יודעים כמה מפות הכנתי כקצין אג"ם? כבר נגמרו לי הטושים", מתבדח סא"ל הכהן, ואז מרצין: "אלו שיקולים מדיניים שאנחנו לא נכנסים אליהם. אם היום נידרש לפעולה רחבה בעזה, נעמוד בה בהצלחה. הקפיץ דרוך ועכשיו רק צריך לשחרר אותו", הוא אומר.
"'אכזבה' זו לא המילה הנכונה", מתקן שרייבמן, "זה לא שאתה קם בבוקר ואומר: 'אח, לא נכנסים היום לעזה'. ברור שכשאתה מתכונן למשהו, אתה כבר רוצה להיבחן בו, אבל אנחנו לא צמאי דם. נכונים לקרב, אבל לא מחרחרי מלחמה".

חטיבה לוחמת וצנועה

באחד מימות קיץ 97' הופתע אורן זיני - אז מ"פ בבסיס האימונים החטיבתי - לגלות אורח בלתי צפוי יושב באוהל המפקדים שבמחנה הר קרן. "שלום", ניגש השחקן אקי אבני לסרן זיני, "אנחנו מתכננים סדרה על הטירונות בבא"ח כדי לחזק את הגיוס לחטיבה. המ"פים האחרים נידבו אותך, ואמרו שאתה הכי מתאים ללמד אותי את התפקיד".
מה שהיה נראה בתחילה כבדיחה מוצלחת של חבריו לאוהל, הסתיים כעבור חצי שנה במהלכה ליווה אבני את המ"פ הנבוך, כצל מורגש היטב. "כשאתה נמצא בתוך הסיטואציה כמ"פ, אתה שואל את עצמך: 'אני באתי להוביל פלוגה בקרב או להופיע ב'הבימה'?'" נזכר סא"ל זיני בחיוך, "אבל כשראיתי שמאפרים את אחת השחקניות בחדר של הסגן שלי, נפל לי האסימון שהפלוגה שלי הפכה להיות אתר צילומים, ופחות יחידה מתאמנת".
מאז שהסתיימו שידורי "טירונות", לא פסק המאמץ לשיפור הביקוש לחטיבה, רק שעם השנים הפכה ההתייחסות לנושא אישית יותר ופחות גרנדיוזית - קצינים מגיעים בשנים האחרונות להרצות בבתי-ספר תיכוניים, וטירוני הבא"ח מונחים לפעול בשיטת 'חבר מביא חבר'. התוצאות לא איחרו לבוא: גבעתי הצליחה במחזור אוגוסט האחרון, לראשונה מזה שנים, להעלות את הביקוש שעמד בשיא - גיוס מארס 07' - על מתמודד אחד על כל מקום פנוי, והגיעה ל-1.3 מלש"בים שמתחרים על שירות בגדודיה. "הביקוש עלה חד-משמעית, מאז התעסוקה בקו עזה", קובע סא"ל הכהן. "עזה בכותרות - אתה קורא בעיתון ורואה שבוע אחרי שבוע את פעילות החטיבה בתקשורת", הוא מסביר.
"ידענו כל הזמן שלפני התעסוקה אנחנו נמצאים במצב לא טוב, כי הרבה זמן לא היינו בעזה, ושאחרי התעסוקה נחזור לאחוזים הגבוהים", מסכים סא"ל זיני, "אבל עדיין המספרים לא מספקים ולא משקפים את האיכויות שיש בחטיבה".
אתם סבורים שהחטיבה, על אף היותה צעירה יחסית, הצליחה ליצור לעצמה שם?
סא"ל הכהן: "חטיבת גבעתי היא חטיבה לוחמת וצנועה. אנחנו בוחנים את עצמנו כל הזמן - בסוף כל אימון ובסיכום כל תעסוקה מבצעית, אנחנו שואלים את עצמנו איך אפשר להיות יותר טובים, מה אפשר לתקן ובמה אנחנו לא בסדר".
סא"ל בר-כליפא: "אני מסכים עם יהודה, אבל חושב שלפעמים הצניעות בעוכרינו. יחסי ציבור בהקשר הזה, אל מול אוכלוסייה אזרחית, לפעמים יותר חשובים".
אתם חושבים שחטיבות אחרות שביצעו קו בעזה לפניכם, קיבלו סיקור תקשורתי אוהד יותר?
סא"ל בר-כליפא: "החטיבה מקבלת את היחס המתאים והראוי לה".
סא"ל זיני: "חטיבת גבעתי הצליחה ב-25 שנים ליצור לעצמה מורשת, ולבנות לעצמה תדמית מבצעית כזו שלא נופלת מארבעת חטיבות החי"ר האחרות".
סא"ל הכהן: "אני פשוט שמח שמי שבוחר בגבעתי מגיע מהסיבות שהוא מגיע, ולא רוצה להחליף עם אף חטיבה אחרת. צריך להסתכל על מי מתגייס ועל אחוזי הנשר. כשבודקים את כל התהליך מגלים הרבה דברים - למשל שלגבעתי אחוז הנשר הנמוך ביותר מבין חטיבות החי"ר. אני לא רוצה שיגיעו אליי לוחמים לחטיבה, ואחרי חמישה חודשים אני אשאר רק עם אחוז נשר גבוה".

אין אחד שלא מוקיר

אם בעבר פעולות חשאיות כמו "אביב נעורים" ו"אנטבה", או המבצעים ההרואיים לכיבוש הבופור או החרמון נצרבו בתודעה הישראלית כסמלים לתעוזה הצבאית של צה"ל, הרי שעם השנים פחת משמעותית מספרם. ניתן לתלות את האשמה בתקשורת, שהפכה צינית וספקנית יותר, אפשר להאשים את המצב הפוליטי הסבוך באזור, שדורש ממדינת ישראל לנהוג במשנה זהירות. אבל המשמעות בעבור חטיבת גבעתי היא אחת - לה לא ניתנה ההזדמנות לצבור מור"קים מרהיבים.
"אנחנו קיימים רק 25 שנים - במונחים של צה"ל זה כלום", מסביר סא"ל הכהן, "אז נכון שאנחנו לא יכולים לזקוף לזכותנו מבצעים גרנדיוזיים ולהתפאר בהם, אבל אין ספק שמאז הוצבנו ברצועה בשנת 2000, הצלחנו לייצר לחטיבה לא מעט מור"קים", הוא אומר. "היום לא תמצאו אזרח בוגר במדינת ישראל שהשם 'גבעתי' לא יעורר בו אסוציאציה לעזה", מדגיש שרייבמן, "אין אחד שלא יודע מה עשינו ב'חורף חם', ואין אחד שלא מוקיר את העבודה שלנו שם. אני מבטיח שלגבעתי נכונים עוד הרבה אתגרים, וברוך השם יש עוד מספיק אויבים וזמן".
חטיבת גבעתי המקורית נוסדה בצה"ל כאחת משש החטיבות הראשונות, בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את השם קיבלה החטיבה מסא"ל שמעון אבידן, מפקד בכיר בארגון "ההגנה" ובפלמ"ח ש"גבעתי" היה כינויו, אשר הופקד על הקמת היחידה. במלחמת השחרור לקחה גבעתי חלק נרחב במבצעים להבקעת הדרך לירושלים, דוגמת "מבצע נחשון". כך התפרסם במהרה שמה של החטיבה, ובמצעד הראשון שערכה בעיר רחובות, הריעו אלפים לחיילים שעל כתפם התנוסס בגאווה תג היחידה של גבעתי - חרב ומשני צדיה עלי צבר.
בשנת 1956 הוחלט על פירוק החטיבה, וזו הוסבה לחטיבת מילואים. לאור אירועי מלחמת שלום הגליל, הוחלט על הקמת חטיבת חי"ר חדשה בצה"ל, שזכתה לשם המיתולוגי "גבעתי". כדי להעניק לחיילים בחטיבה המתחדשת תחושת אחדות וגאווה, שולבו בסמלה החדש של החטיבה עלי הצבר והחרב, וכן השועל האדום - סמלה של סיירת שקד המהוללת שפעלה תחת גבעתי המנוחה.
גבעתי הצעירה נלחמה ברצועת הביטחון בלבנון וברצועת עזה לסירוגין, ומאז הנסיגה בשנת 2000 הוכפפה לפיקוד הדרום, הופקדה בלעדית על רצועת עזה, והובילה מאות מבצעים נגד הטרור בהם נהרגו מאות מחבלים. "יש לנו קצת יותר עבודה מלחטיבות חי"ר אחרות בביסוס השם בקרב הציבור", מודה סא"ל שרייבמן, "אבל מבחינת מבצעיות ובקרב הלוחמים, אין אחד שלא מכיר ויודע כל מור"ק וכל אירוע מכונן".
אחד מאותם אירועים מכוננים התרחש רק לפני כשנה, עם מינויו של אל"ם אילן מלכא, שצמח בשורות החטיבה החל מתפקיד לוחם, למפקד החטיבה. "אף פעם לא נעים לקבל מפקד מבחוץ", מודה בר-כליפא, "אתה שואף תמיד שהשורות שלך יתמלאו מעצמן. ברגע שצמח מח"ט בפעם הראשונה מן השורות, בעיניי זה מקור לגאווה".
סא"ל הכהן: "אין ספק שמינויו של מלכא למח"ט הוא חשוב מאוד, אבל גבעתי מצליחה לאט-לאט להפיץ את שמה במעלה שדרת הפיקוד. לא ניתן להתעלם מהעובדה שיש קצינים מגבעתי בתפקידי מפתח".
סא"ל זיני: "שלושה מהמח"טים שפיקדו על גבעתי, מפקדים היום על אוגדות, ועוד איזה אוגדות - עזה (תא"ל אייל אייזנברג יתמנה בקיץ הבא למאו"ג - מ"ק ונ"נ), 91 (תא"ל עמאד פארס) ועוצבת אדום (תא"ל יואל סטריק)".
המח"ט הוא צעד חשוב, אבל מה עם מג"דים? רק סא"ל זיני צמח בחטיבה. הכהן התחיל את שירותו ביחידת המסתערבים "שמשון" ורק אחרי שהפך לקצין ערק לסגולים; כמוהו גם שרייבמן, שהתחיל את שירותו בקומנדו הימי. בר-כליפא עבר לגבעתי רק כשהיה מ"פ.
סא"ל הכהן: "צריך לזכור שכשאנחנו התגייסנו ליחידה היא הייתה בת עשר. אנחנו צעירים
מאוד-מאוד".
סא"ל שרייבמן: "אני מבטיח לכם שבעוד חמש שנים מהיום לא יהיה מג"ד בחטיבה שלא צמח בה. העובדה שלא כולנו צמחנו פה מאפיינת חטיבות צעירות שעדיין מגייסות מבחוץ. מעבר לזה, אנחנו לא מתפשרים על האיכות של האנשים, אלא רק על המקום ממנו הם הגיעו".
סא"ל בר-כליפא: "מבחינתי, התגייסתי לצה"ל בשנת 2002 כמ"פ לחטיבת גבעתי. יכולתי להמשיך ולהיות מ"פ מסלול בגולני, אבל בחרתי שלא, מרצוני החופשי - אף אחד לא הכריח אותי. עכשיו קיבלתי את הפיקוד על הגדוד, ואני מרגיש כאילו אני גר שם כבר שמונה שנים". 
סא"ל הכהן: "גבעתי הייתה פעם במקומות אחרים, בקושי מ"פים מהחטיבה הצליחו להעמיד. היום יש תחרות עזה על המקום בחטיבה כבר בחזרה מקורס קצינים".
סא"ל שרייבמן: "אנשים שהגיעו מבחוץ, כמוני, באו לחטיבה כי הם רצו להיות במקום הכי משפיע. גם היום מתדפקים על דלתי חבר'ה מיחידות מיוחדות, שרוצים לבוא לפקד על הגדס"ר".
לצפות לרמטכ"ל עם כומתה סגולה בעוד 25 שנה?
סא"ל בר-כליפא: "כמה שנים לקח לגולני להצמיח רמטכ"ל? שישים? וגם, היו צריכים איזו מלחמה טובה כדי לשים אותו שם. אני יכול להבטיח שלנו זה ייקח הרבה פחות".
סא"ל זיני: "25 שנה זה עוד הרבה זמן. יש לנו כמה כרישים בקנה, ככה שאפשר להבטיח שהרבה קודם. איך שלא יהיה, בטוח שיהיה רמטכ"ל מגבעתי לפני שיהיה שוב רמטכ"ל טייס". 

אתגר חדש ומורכב

למרות הפרגון לחטיבות החי"ר הנוספות שמאיישות את גזרת עזה, לא קשה להבחין כי לארבעת המג"דים צורם מראה הכומתות האדומות הפרוסות לאורך הרצועה.
אם גדוד עובר גזרה, איך מצליחים לעשות את הסוויץ' בקרב הלוחמים, שרגילים לחתירה למגע ולקרבות תחת אש, ונדרשים אז ליחס אחר כלפי האוכלוסייה הפלסטינית?
"אני חייב להודות שמקו עזה לקו אחר מאוד קשה לעשות את ההבחנה הזו", מודה זיני, "זה משהו שאנחנו צריכים לשים אל מול עיני החיילים, ולהרגיע אותם קצת. זה דורש גם סימולציות וגם לעבור על תחקירי אירוע מהקו הקודם, לדבר על הממשק הזה של הפעילות מול הפלסטינים עם החיילים שעומדים במחסומים.
"מחסומים זה דבר מאוד לא פשוט ואין ספק שקיים בעניין הזה קושי לחיילים", ממשיך זיני, "העובדה שאתה נמצא כל יום במעצר, מבצע חיפוש בתוך הבתים, ונכנס למקומות הכי חודרניים של האוכלוסייה הזו - לחדר השינה, לשירותים ויותר מזה - אתה פוגש אותם כל יום באותה שעה במחסומים, יכולה להוביל חייל, במידה שהוא לא מקבל הנחיה נכונה או הוראה ברורה מהמפקדים, לבצע אירוע ערכי שגוי שאני בכלל לא רוצה לחשוב איך אנחנו מתמודדים איתו". 
זה החשש העיקרי שלכם כמפקדים?
סא"ל הכהן: "מה שאותי מדאיג זו הנטייה של הגדודים להיכנס במצב כזה לשגרה, ויום אחד להתעורר לאירוע חמור בגזרה ורק אז להתפכח. נכון שבעזה יותר נבחנו בלחימה תחת אש, והאינטנסיביות של האירועים הייתה יותר גדולה, אבל אני חושב שבגזרה החדשה נידרש לשמור על מתח מבצעי בדרכים כאלו ואחרות, כדי לדאוג שבאירוע החיילים יתפקדו כמו שצריך ולא יופתעו - לא מהמתאר, לא מהאויב ובטח שלא מסוג הפעילות. לי חשוב שהלוחמים שלי יפגינו מוכנות ודריכות כזאת, שהתוצאות יהיו כמו שאתם רוצים - שקט בבית".
סא"ל זיני: "אני חושב שזה אתגר לא קטן להביא היום גדוד לגזרה שלא ביצע בה הרבה תעסוקות מבצעיות. יש חטיבות שיכולות להגיד שהן מכירות כל אבן כמו את כף היד שלהן. אנחנו יכולים להגיד את זה על עזה, אבל זה לא אומר שלא נשב ימים ולילות ונשנן את המתאר החדש, עד שנוכל להסביר למישהו איך להגיע ממקום למקום".
ארבעת המג"דים מבקשים להסתכל על הקו גם כגורם שיספק זווית ראייה נוספת ללוחמים, ובעיקר ככזה שיצליח להפוך אותם למקצועיים יותר. "ללוחם בעזה נורא קל להכליל את כל הפלסטינים כמחבלים", מסביר סא"ל זיני, "אבל צה"ל הוא צבא הומניטרי, ומה שהופך אותו לכזה הוא העובדה שכמעט לכל הלוחמים שלו יש מפגש לא רק תחת אש עם הצד השני".
למרות התזוזות בין הקווים והריחוק הכפוי מעזה, מבקשים המפקדים לשמור על אופטימיות. כשהם נשאלים מה הם מאחלים לחטיבה לרגל חגיגות ה-25 שלה, התשובה - גם אם לא נאמרת בקול - ברורה לכל: שגבעתי תהפוך לשם ברור מאליו בתוכניות המבצעיות של מקבלי ההחלטות, לא משנה באיזו גזרה. "בסופו של יום", מסכם סא"ל שרייבמן, "אנחנו כאן כדי להגן ולשמור, וכל היתר לא חשוב - איזה גדוד מאיתנו קיבל קו מאתגר יותר, מי זכה ליותר קרדיט בתקשורת ודומיהם. סגול זה סגול, וסגול זה טוב. הכי טוב".