צילום: טל זגרבה

עולמנו מורכב מתו"ל שלם של כללים. "עצור בטרם תעבור", "כבד את אביך ואת אמך" ו"אל תשתה מים אחרי שאכלת אבטיח" הם רק מספר דוגמאות מהדיבר האזרחי המקובל. גם צה"ל לא נשאר חייב, והתחמש בספר כללים שלם משל עצמו, לכל בלת"ם שלא יבוא. את אחד מהם, השריונר סרן (מיל') יפתח יעקב זוכר עד היום היטב. "בחירום, הכלל היה שחטיבה 460, אליה השתייכנו, תתחלק לשני גדודים לפי סוגי הטנקים: מג"ח (פאטון) ושוט (צנטוריון)", הוא אומר.
ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, מצא עצמו יעקב, אז מפקד בקורס מפקדי טנקים בדרגת סג"ם, שולף את פקודיו מסדנת חינוך בפתח תקווה, ודוהר עמם דרומה - למה שיתברר למחרת כמלחמת יום הכיפורים. זה היה גם הזמן ליישם את הכלל. "קמו שני גדודים", אומר יעקב. "גדוד המג"ח 196, עליו פיקד עמרם מצנע, ובו אני הייתי מ"מ, וגדוד השוט 198, בפיקודו של עמיר יפה. בנוסף, חבר אלינו כוח טנקים מעורב שכונה 'כוח לפידות'. הוטסנו לסיני, לביר-תמדה. התלבשנו שם על טנקים של הימ"ח, כי הטנקים שלנו היו בבית-הספר לשריון שבג'וליס. לאורך כל היום חימשנו וזיוודנו את הטנקים. עבדנו כמו משוגעים".
עבודת ההכנה, עד כמה שהייתה מתישה, נראתה כעבור כמה ימים קלילה כמו נופש בסיני. הכל קיבל פרופורציות, בעקבות הפעולה אליה יצא יעקב בליל ה-15 בחודש. בלילה ההוא נשלח המפקד הצעיר לחלץ צוות טנק שנפגע באזור החווה הסינית. בעת הפעולה נפגע הטנק שלו עצמו, וכל אנשי צוותו נפצעו. פציעתו של יעקב הייתה קשה, אך למרות זאת הוא דאג לחלץ את חבריו ולארגן את פינויים. המ"מ לא חשב על עצמו באותם רגעים: הוא נשאר בודד בשטח מוכה אש, כאשר מסביבו חיילי אויב רבים. על התנהלותו זו הוענק לו עיטור המופת.

גלויות לפני המוות

גדוד 196 היה מורכב במקור משתי פלוגות: ז' ו-ח'. אולם בשל האבידות הכבדות שספגו ביומה השני של המלחמה, במהלכו נפל גם מ"פ ח', נמרוד גאון ז"ל, הוחלט על איחודן לפלוגה אחת. "בבוקר יום ראשון, היום שבו אוחדנו, הבנו שזה לא תרגיל, שזה לא יום קרב - אלא שזו מלחמה", אומר יעקב.
ביום שני, מספר ההרוגים רק הלך ועלה. "נשארו לגדוד שלנו מעט מאוד טנקים", נזכר יעקב. הדבר גרם לפרוצדורה לחזור על עצמה - שוב נערך איחוד כוחות. "את קו התעלה החזיקה חטיבה 14 בסיועו של גדוד 79 מחטיבה 14", הוא אומר. "הגדוד הזה הושמד כמעט לחלוטין, ולכן מח"ט 14, אמנון רשף, איחד אותנו עם השרידים שלו. מהרגע ההוא נחשבנו לאורך כל המלחמה לגדוד 79 מחטיבה 14, דבר שגרם לבעיות באיתור שלנו מבחינה שלישותית, והוביל לכך שחלק הוכרזו הרוגים או נעדרים.
"ביום שלישי, ירדנו קצת דרומה ותפסנו עמדות על הרכס שבקרבת 'חמוטל'. העברנו שם כמה ימים בשקט יחסי, עד שביום רביעי, המ"פ רמי מתן ואני ניסינו לכבוש את מוצב 'טלוויזיה', שעל גדות התעלה, אבל חטפנו מטח בלתי רגיל של סאגרים, ונסוגנו. אחד הטילים שחטפתי עשה לי בתותח חור מצד לצד, והייתי חייב להחליף אותו.
"בערב ה-15 בחודש הוחלט לפרוץ לתעלה ולהתחיל להעביר כוחות לצד המצרי - הכל לפי התוכנית של אריק שרון. זה הפחיד אותנו פחד מוות, כי ידענו שיש שם כוחות מצריים עצומים. היה לנו ברור שזה מערך שיגרור כמות אבידות אדירה. לכן נתנו לאנשים לכתוב מכתבים וגלויות הביתה. ביקשנו מהם שיתייחסו לכך שזה עומד להיות קרב שממנו לא כולם יחזרו. ראינו הרוגים בדרך, והפחד היה מאוד גדול. אני אפילו זוכר שאחד החיילים סירב לעלות לטנק מרוב פחד.
"אין מה לומר, מאוד מסובך להתמודד עם הכרה שאולי אתה לא חוזר, אבל אני איכשהו קיבלתי את זה בהשלמה. אני אפילו זוכר שדיברתי עם יזהר, המ"מ השני, ואמרנו: 'טוב, אם צריך למות, אז נמות'. ככה דיברנו. אחרי הכל, ידענו שאנחנו עומדים להיכנס לשטחה של הארמיה השנייה, אבל אף אחד לא הבטיח לנו שגם נצא".

החלה מהומת אלוהים

התנועה לכיוון התעלה החלה בשמונה בערב. בדממת המדבר אפשר היה לשמוע היטב את גרגור מנועי הטנקים - ואת שקשוק הברכיים של הלוחמים. סדר הכוחות היה כזה: את החוד איישו סיירת שקד וסיירת השריון, ואחריהם עשו את דרכם גדוד 79, חטיבה 14 ועוצבת אתגר, בפיקודו של שרון. "נענו לאורך ציר 'טרטור', שיורד מטסה ומתחבר לציר 'עכביש', ועלינו לציר 'לקסיקון', שזה בעצם כביש התעלה", משחזר יעקב. "התחלנו לנוע צפונה לאורך התעלה, ובשלב הראשון לא הייתה שום התנגדות. המצרים היו מאוד מופתעים. אבל ארבעה או חמישה קילומטרים צפונית לצומת 'טרטור-לקסיקון', קיבלנו הוראה לעצור ולחזור דרומה, כדי שלא נתנתק מהשיירה. באותו זמן, המצרים התעוררו והחלה מהומת אלוהים.
"גדוד 184, שהיה הגדוד השני בחטיבה, נתקל באש מאוד חזקה, וכמעט כולו נפגע. התחלנו לחזור לכיוונו, תוך כדי השבת אש. לא היה צריך אפילו לכוון, לאן שלא ירית - פגעת. אבל גם אצלנו התחילו להיפגע טנקים. פתאום שמענו בקשר שטנק ונגמ"ש חוליה של הפלוגה נתקעו במחפורת מזרחית לכביש התעלה, ממש באזור החווה הסינית. היינו צפונית אליהם, אז עשינו סיבוב, השבנו באש תופת וחזרנו אחורה להתארגן.
"בסביבות 00:30, מגדוד של 30 טנקים נשארנו כשבעה. האזור התמלא בהמון פצועים. רמי, המ"פ, הורה לי לנסוע ולחלץ את החבר'ה מהטנק ומהנגמ"ש שנפגעו, כי היה ברור שכולם עדיין בחיים. מצד שני, המשמעות של זה הייתה לחצות שוב את השטח המצרי, להגיע אליהם, ולחזור שוב דרך אותו שטח אש. לקחתי איתי עוד קצין, ירון פיק, ואמרתי לו בקשר: 'אתה תהיה מספר 2 שלי, ותחפה עליי'. לילה קודר, הכל בער שם. נסענו, ובאיזשהו שלב נתתי לו הוראה להישאר בחיפוי, 100-200 מטר מאחוריי. הגעתי אליהם, והעמסתי את כולם על הטנק שלי. הם היו תשעה חבר'ה: חמישה מהנגמ"ש וארבעה מהטנק. דחסתי את כולם פנימה, כי פחדתי מפגיעה של נשק קל ופגזים. הייתי היחיד שנשאר עם חצי גוף בחוץ.
"התחלנו לחזור. לפתע ראיתי שהטנק של ירון בוער. חשבתי: 'אני אעבור גם אצלו, ואם יש שם פצועים או נפגעים נאסוף גם אותם'. צריך להבין שזה היה אמצע הלילה. הרבה מצרים מסביב, כולם יורים על כולם, ואתה לא בדיוק מבין מה קורה. הכל מאוד צפוף. איך שעצרתי ליד הטנק של ירון, חטפתי גם אני פגז. הוא כיסח לי מיד את יד ימין, וחטפתי רסיסים בכל הגוף. הטנק שלי נעצר, והתחיל לדלוק. גלגלתי את עצמי, או שדחפו אותי, והתרסקתי על האדמה. בדרך שברתי רגל ויד. מהר מאוד, תוך כעשר דקות, הגיע רמי, וכל מי שיכול היה לעמוד על הרגליים קפץ לטנק שלו.
"איבדתי הרבה מאוד דם, ולא יכולתי לזוז בגלל הפציעות. המ"פ לקח את כולם, ואותי גררו לאיזושהי שוחונת קטנה, שיצר פגז של טנק. נשאר איתי חובש, ורק שנינו נותרנו בשטח. חיכינו. נהייתי לגמרי שחור: בגלל הפגיעה של הפגז היו לי מלא כוויות בפנים ואי-אפשר היה לזהות אותי. בינתיים איבדתי דם, והרגשתי שאני עומד לאבד את ההכרה. אז אמרתי לחובש: "תזעיק את הטנקים, כי אחרת לא ימצאו אותנו'. אחרי איזה רבע שעה הוא חזר רועד ומבוהל. שאלתי אותו 'מה קרה'? והוא ענה לי: 'אני חושב שעליתי על טנק מצרי'. התברר שהוא זיהה טנק, ועלה עליו כי חשב שהוא ישראלי - ואז המפקד המצרי שלף אקדח והתחיל לירות עליו. החובש הצליח לברוח בנס, מצא אותי ושוב יצא לחפש את הכוחות שלנו.
"נשארתי לבד, וחיכיתי. בשלב מסוים המ"פ שלח את אחד הטנקים. כשהוא הגיע, ירד ממנו ברטי (ברטי אוחיון, לימים ניצב במשטרת ישראל - ט"ז), חניך בקורס בו פיקדתי, ובאומץ בלתי רגיל התחיל לחפש אותי. אבל מכיוון שהיה חושך וכולם נראו אותו דבר, הוא פשוט התחיל ללכת בשטח ולשאול אחד-אחד: 'אתה יהודי?' ואז הוא הגיע אליי, ושאל אותי 'אתה יהודי?' ואני עניתי לו ישירות: 'כן. קשה להיות יהודי'. הוא תפס אותי מאחורה בסרבל, גרר אותי עד לטנק, ומשם לקחו אותי לתאג"ד.
"מתחנת האיסוף הטיסו אותי לביר-גפגפא, ומשם לתל אביב. פוניתי לאיכילוב, והדבר הכי מצחיק-עצוב היה שכשהגעתי לבית-החולים לא טיפלו בי בהתחלה, למרות שהייתי פצוע מאוד קשה. הסתבר שהם קיבלו אינפורמציה שאולי יגיעו פצועים מצרים לבית-החולים, ומכיוון שמרוב כוויות הייתי כולי שחור, חשבו שאני מצרי. מאוחר יותר, כשהתחילו לטפל בי, התברר להם שהייתי הפצוע במצב הכי קשה שהיה שם. כמעט הלכתי קפוט".

התאריך הטעון

סרן (מיל') יפתח יעקב, כיום תעשיין ואיש עסקים, לא שוכח את התאריך העקוב מדם בו כמעט וקיפח את חייו. מדי כמה שנים, ב-15 באוקטובר, הוא עורך ביחד עם חבריו לגדוד מפגשים להעלאת זיכרונות מהקרבות ההם.
זה החל במלאות 20 שנה למלחמת יום הכיפורים, בנסיעה קבוצתית לסיני וביקור בשטח החווה הסינית. כעבור עשור, במלאות 30 סתווים למלחמה ההיא, יצא יעקב בהצעה חריגה. "אמרתי לרמי, המ"פ: 'תשמע, בעצם קורס מפקדי הטנקים לא הסתיים מעולם. בוא נעשה טקס סיום מאוחר'. אז ארגנו משהו מאוד יפה. איתרנו את החיילים שנשארו בחיים ואת משפחות הנופלים, ואספנו את כולם בלטרון. הכנו תעודת קלף, והענקנו אותה לכל הבוגרים - 30 שנה אחרי".
כעת, הפרק השלישי בטרילוגיה יוצא לדרך. "רמי אמר שהוא מתכנן לאסוף את כל מי שהשתתף בקרב מגדוד 79", מגלה יעקב. "יהיה טקס זיכרון לנופלים, תהיה מצגת, אבל חשוב מכל: זו תהיה הפעם הראשונה מאז המלחמה שכל לוחמי גדוד 79 יתאחדו - 35 שנה אחרי".
יעקב נושא גם בייחוס משפחתי חשוב: כבנה של רחל יעקב לבית רבין הוא אחיינו של ראש הממשלה ושר הביטחון המנוח, יצחק רבין.