צילום: רויטרס

תופעה מטרידה הולכת וצוברת תאוצה באחרונה: האימון הגדודי בדיוק מסתיים ובחסות הבלגן שאחרי מוגנבת לתיק פצצת תאורה, ויוצאת ממנו שוב רק בבלומפילד. כשעוד שחקן או מאבטח יספגו פגיעה על כר הדשא, החייל המשליך כבר יהיה בדרכו חזרה לבסיס. כיצד מנוצלת תחמושת צה"לית על-ידי אוהדים משולהבים, האם יש דרך להתמודד עם המכה ומה חושבים על זה כוכבי הספורט? זהירות, אמל"ח ביציעים
במדינת הספורט הישראלי, יום הגיוס העיקרי הוא שבת. אז הופכים קולות התפילה לניצחון לחזקים במיוחד - כמעט כמו רעם התופים באצטדיון, צבעי האיפור נוזלים מפניהם המזיעות של האוהדים, והמוני בית ישראל מתייצבים לדגל ולכדור. מי שיקדיש תשומת לב יבחין מיד: אוהדים הם לא פחות מחיילים בשירות המועדון האהוד עליהם. וכיאה לצבא, יש להם גם נשק, והרבה - החל בנפצים וכלה ברימוני רסס, רובם מתוצרת צה"ל. אבל מי הוא אותו אויב מושמץ שכנגדו מתחמשים אוהדי הספורט בשקידה? האם אלו הם ארגוני אוהדים מתחרים, שמחברים שירי הלל לגיבורי הקבוצה היריבה? או שמא אלה הם השוטרים והמאבטחים באצטדיון, שנדמה שמונעים בכוונה מלחמה בליסטית בין הקבוצות? "בסופו של דבר, זה בכלל לא משנה מול מי אנחנו מכוונים", קובע סמל ג', אוהד בית"ר ירושלים המשרת בדרום הארץ, "מה שחשוב זה שהחבר'ה נהנים".

רק תפאורה צבעונית
"עד לא מזמן היה הסכם לא כתוב בין האוהדים, שבכל משחק מדליקים איזה נפץ או זורקים רימון עשן", מגלה רב"ט ע', ממנהיגי האוהדים של קבוצת הפועל רמת גן. ואכן, אמל"ח נפיץ הפך ללחם חוקו של כל אוהד המכבד עצמו, או לחלופין את הקבוצה שלו. אך הספיח המדאיג מכל, הוא השימוש הבלתי חוקי באמל"ח צבאי גנוב כחומר נפץ זמין, ש"מעצב" מחדש את כללי המשחק במגרשים.
אחד המקרים הבולטים מהשנים האחרונות הוא סיפורו של קצין מיחידת הנדסה מובחרת, שהואשם בגניבת רימון הלם מיחידתו ובהשלכתו לעבר כר הדשא בבלומפילד, במהלך משחקה של הפועל תל אביב מול בית"ר ירושלים. הרימון המסוכן, עליו נכתב שמו של קפטן הפועל בעבר ושחקנה הטרי דאז של בית"ר ירושלים, שמעון גרשון, פגע דווקא בכוכב האדומים, יוסי אבוקסיס, ופצע אותו קלות ברגלו. במקרה אחר, נתפס אוהד מכבי תל אביב ששירת בגדוד מודיעין השדה של פיקוד המרכז, כשברכבו רימון הלם ועשרות רימוני עשן ואבוקות. מקרים אלו מצטרפים לרשימה הולכת ומתארכת של אירועים אלימים בהם היה מעורב אמל"ח - גם אם שיוכו לצבא לא הוכח בוודאות - כמו אירוע זריקת החזיז על המאבטח יואב גליצנשטיין במשחק הכדורסל בין הפועל חולון להפועל ירושלים, שהוביל לקטיעת שלוש מאצבעות ידו, ופגיעת פצצת התאורה לפני כארבע שנים וחצי באוהד הפועל תל אביב, אדהם שביטה, שנפצע קשה בראשו.
ולמרות כל הנפגעים והנזק, האוהדים בשלהם. "אני ממש לא מתנגד לאמצעים פירוטכניים - אלה בדיוק הדברים שמוסיפים צבע והתלהבות", טוען רב"ט א', אוהד הפועל תל אביב המשרת בחיל האוויר. "זה מקפיץ, נותן אדרנלין ומחזק את השירה של הקהל. זה גם לא יותר מדי מסוכן כל עוד לא זורקים את זה, כמו שחלק עושים. מלבד זה, צריך להפריד בין רימוני עשן, שנותנים תפאורה צבעונית ומלהיבים את הקהל, לבין רימוני הלם, שמושלכים כדי לפגוע".
"הגיע הזמן שהמשטרה תקים גוף לטיפול בכל הנושא הזה", דורש מיקי דורסמן, בעליה ומאמנה לשעבר של אלופת הארץ בכדורסל, הפועל חולון. "השימוש בפירוטכניקה, מלבד היותו אלים ומסוכן, מהווה בידי האוהדים כלי לעצירת משחקים כשמתחשק להם, גם אם זה מסיבות שלא קשורות לספורט", הוא מסביר. "מלבד זאת, צריך להסביר לאותם משועממים שהחליטו שהם רוצים להוסיף צבע למשחקים, שהדברים האלה עלולים להוביל גם למכות. אין לי בעיה שילהיבו את האווירה עם צבעים, עם דגלים או עם כל דבר אחר שלא עושה רעש. אבל את מה שפוגע ופוצע, אסור שיכניסו למגרשים".

רימון? פשוט לוקחים
לא צריך להיות חוקר משטרה כדי להרהר בסוגיה: מה מרוויחים האוהדים מאי-הסדר שנגרם? מתברר כי מבחינת רבים מהם, ככל שמדובר במעשה חמור יותר, הריגוש נוסק בהתאם. אצל חלקם ההבנה הזו היא כה שורשית, עד שהם מעולם לא דנו עם עצמם במעשיהם. "יש אצלנו אוהדים שאף פעם לא שאלו למה הם גונבים את האמל"ח - הם פשוט עושים את זה בשביל הקבוצה", מתוודה רב"ט ע', "לא כולם מבינים עדיין שהקבוצה נמצאת מעל לתפאורה ולריגוש, ושהעונשים פוגעים בה, וזאת בעיה, כי תמיד יהיו אלה שיגידו גם אחרת".
מפתיעות במיוחד הן טכניקות הסתרת האמל"ח בהן משתמשים האוהדים, בעודם מחדירים רימון רסס למגרשי הספורט. מדהים כמה פשוט בעבור החיילים "להרים" אמל"ח זרוק. "להשיג היום רימון עשן זה ממש לא 'ביג-דיל' - פשוט לוקחים", מבהיר רב"ט ע'. "בתרגילים חטיבתיים, למשל, לא בדיוק סופרים את הכמויות של התחמושת והרבה ממנה זרוק בשטח, אז קל לקחת כמה שרוצים. חוץ מזה, יש את האבוקות, שמשיגים מחנויות בתל אביב, ויש את רימוני העשן ואת פצצות התאורה, שכמו במקרה של אדהם שביטה, אותם חיילים קרביים משיגים".
"יש לא מעט גניבות אמל"ח מהצבא, וזה בכלל לא סוד", מסכים סמ"ר ב', חבר בארגון ה"אולטראס" של מכבי תל אביב המשרת בפיקוד העורף. "יש הרבה מאוד אמל"ח לא ממוספר ומאוד קל להעלים רימון עשן. בסוף אימון גדול, אחרי שבוע בצאלים, אף אחד כבר לא זוכר כמה היו בהתחלה. מניחים שהשתמשו בכולם". לאחר שהושלמה עבודת הגניבה, מסביר סמ"ר ב', האמל"ח עושה דרכו היישר לידיהם של חברי ארגוני האוהדים. לכל אוהד ביציע, מתברר, ברור מאוד למי הוא יכול להעביר את הרימונים והאבוקות שהוא השיג. "בשנים האחרונות, אחרי שהפירוטכניקה במשחקים הפכה ממש לאופנה, נוצר מצב שכל קהל רוצה להפתיע ביותר רימונים, ביותר צבעים וביותר אבוקות. זה דבר שממש מלהיב את האוהדים ויוצר אווירה. בנוסף, אחרי שמשתמשים באמל"ח והמשטרה עולה ליציע לחפש את האשמים, נוצרים עימותים אלימים. באיזשהו מקום, זו הדרך של האוהדים להתגרות במשטרה".

זמינות גבוהה מדי
אחת לכמה חודשים מותרת לפרסום פרשה חדשה הנוגעת לגניבת אמל"ח מהצבא, לרוב בידי חיילים. לפני פחות משנה וחצי פורסמה אחת מגניבות האמל"ח הגדולות בהיסטוריה הצה"לית, כש-11 חשודים - רובם הגדול אנשי צבא - נחקרו בחשד לגניבת 12 אלף כדורי רובה וכלי נשק רבים, ביניהם אם-16 וקלצ'ניקוב.
לעתים מדובר בגניבה לצורכי סחר בנשק, ולפעמים מדובר בכלל בעסקי העולם התחתון, אך ייעודן של לא מעט מהגניבות הוא בסך הכל "לשמח" את אוהדי הקבוצה היריבה עם רימון הלם ירוק-לבן. במקביל, השתדרגו הדרכים להחדיר את האמל"ח בשלום למגרשים, כלומר, מבלי שקבוצת יס"מניקים יעוטו על האוהד וירחיקו אותו מן המגרשים. האוהדים מספרים שאת מרבית חומרי הנפץ קשה לזהות בגלאי המתכות שבכניסה למגרשים - וגם זה בהנחה שטרחו להציבם במקום. "לרוב השיטה היא שמגיע שוטר והוא ממשמש אותך", מספר רב"ט א', "לפעמים זה אפילו לא שוטר, אלא סדרן שעובד בתשלום, שעם כל הכבוד, אני לא יודע עד כמה באמת מעניין אותו אם יכניסו אמל"ח או לא. בוא נגיד שהבדיקות לא תמיד הכי קפדניות, ושצבע העור וסוג המין שלך מאוד משנים. לכן, כולם יודעים שבחורות יכולות להכניס אמל"ח, ומצאו בהן סוג של פרצה. נשים התחילו להבריח אמל"ח בתוך החזייה ובאזור החלציים, אבל בשלב מסוים המשטרה עלתה גם על זה, והביאה שוטרות שיבדקו את הבחורות. ועדיין, למרות כל הבדיקות, מי שרוצה, יכניס בדרך כלל את האמל"ח שלו".
למרות התמונה הקודרת שמצטיירת, מתברר כי יש תרופה למכת הברחת האמל"ח למגרשים. דווקא במקום בו שלטונות הצבא ומשטרת ישראל הצליחו פחות, יכולות דמויות מפתח מעולם הספורט לרשום הישגים: אוהדיה השרופים של מכבי תל אביב בכדורגל, לדוגמה, הפכו לאימת מרחב יפתח של משטרת תל אביב. לקראת כל דרבי, שבאופן מסורתי מפגיש את שתי הקבוצות העירוניות לשעה וחצי של קריאות גנאי, מתחמשים הצהובים באופן שלא היה מבייש את המעצמות במלחמה הקרה. עם זאת, פשיטות אקראיות של המשטרה הצליחו במרוצת השנים לחשוף עשרות אבוקות, רימוני עשן ואפילו רימוני הלם, שעל כמעט כולם הייתה טבועה צ' צה"לית.
לפני כשנה וחצי החליטו במכבי תל אביב לעשות סוף להצגה, בעיקר בשל הקנסות הגדולים שספגה הקבוצה לאחר כל תצוגה פירוטכנית שכזאת. בהנהלת הקבוצה הוחלט לנקוט בנשק יום הדין, ולשלוח לחזית את מי שנחשב לכוכב הכי גדול של הצהובים מאז ומעולם - אבי נמני. יותר מכל גורם אחר בארץ, הצליח מספר 8 המיתולוגי לחסל את תופעת השימוש באמל"ח, הודות להשפעתו המאגית על ארגוני האוהדים. כוחו של נמני, במיוחד על אוהדי הקבוצה הצעירים יותר, פשוט הכחיד את התופעה לחלוטין. "אני חושב שאין מקום להשתמש באמצעים פירוטכניים במשחקים, גם בגלל הסיכון הכרוך בחיי אדם וגם בגלל שהדבר מנוגד לחוק", מסביר נמני ל"במחנה". "יש הרבה אוהדים שסבורים שהאמצעים הללו הם אלה שמייצרים את האווירה המיוחדת במשחקים שדוחפת את השחקנים. אבל
על-פי ראותי, האוהדים עצמם הם אלו שיוצרים את האווירה, ולא שום אמצעי אחר. האוהדים של מכבי תל אביב מוכיחים מצוין את הנקודה הזאת בשנה וחצי האחרונות".
"נכון שבתקופה האחרונה כבר כמעט ואין שימוש באבוקות וברימונים במשחקים של מכבי, אבל בחודשים האחרונים לא רק חיילים בחובה משיגים את הציוד הזה אלא גם הרבה חבר'ה מבוגרים, מהמילואים", קובע סמ"ר ב'. "העובדה שיש עכשיו הרבה אימונים גדולים בצבא, הופכת את השגת האמל"ח למשימה הרבה יותר פשוטה מפעם".
זאת ועוד, סמ"ר ב' מצביע על תופעה מסוכנת לא פחות: לחץ חברתי שאוהדים שרופים מפעילים על חיילים מיחידות קרביות, שמסית אותם לקחת חלק במפעל הברחת האמל"ח. "בעבר השגנו את רוב האבוקות בחנויות דייגים ובנמלים, מאחר ומדובר בציוד חובה לכל יציאה לים", הוא מספר, "אבל אחרי שהמשטרה קלטה את הקטע, הבנו שצריך למצוא אנשים מחיל הים עם גישה ישירה לאמצעים האלה. רוב האבוקות פשוט מגיעות היום משם".

ניפגש על הברזלים
כל אוהד כדורגל יודע היטב במה בדיוק עוסקת אמו של השופט. אך באחרונה, לאור גלי האלימות במגרשים הכירו רבים מהאוהדים שופט מסוג חדש -חסר חוש הומור. אחרי מפגש לא מקרי על טריבונה ארעית עם שוטרי משטרת ישראל, חלק מהאוהדים מתחננים לראות שופט. מגרשי הכדורגל הפכו באחרונה לזירת קרבות, בעל כורחם של האוהדים. מיקי דורסמן, שטוען כי ההתנהלות במגרשים היא תוצר של חינוך לקוי, רואה בעליית מפלס האלימות תופעה חברתית מדאיגה. "אם אנחנו רוצים שהילדים יהיו עסוקים בספורט ויברחו מהרחוב, אז צריך שהם ירגישו בטוחים. אם לא נעניק להם תחושה של שקט במגרשי הכדורסל או הכדורגל, אז אנחנו נמצא את עצמנו עם ילדים שלא ירצו לעסוק בספורט, ונתחיל לראות אותם על הברזלים".
מדבריך משתמע שעתיד האוהדים נמצא באחריות המועדון. האם לדעתך אותו מועדון צריך לשאת גם בעונש, במידה שאוהד שלו השליך חזיז?
"הקבוצות לא צריכות להיענש, אלא אותו אדם שנתפס. ואם הוא לא נתפס, אז צריך להעניש את הקהל, אבל לא את הקבוצות", אומר דורסמן, "אחרי הכל, האחריות של שר הספורט ושל שר הפנים אינה פחותה מזו של המועדונים. ואם לא שולטים במה שקורה מחוץ למגרש, אז אין סיכוי לשלוט במגרש עצמו. בינתיים, מטפלים באופן נקודתי. בתאטרון הקאמרי, למשל, אם קורה שאדם מגיע לראות הצגה ויש מישהו שמפריע, אז מגיע הסדרן, ואם צריך מגיעה גם המשטרה ומוציאים אותו. אם הוא יזרוק חזיז, אז יטפלו בו בהתאם. ומה, אחרי אירוע כזה לא יבואו יותר לקאמרי?"
עדיין, התאטרון הקאמרי לא נקשר לרימוני רסס ולמכות ביציעים.
"זו התקשורת שיוצרת את התפיסה שהאוכלוסייה במגרשי הכדורגל מלאה באנשים שהם תת-רמה", מסנגר רב"ט א', "ולצערי, זו גם הדעה שנגלית לעין הציבור שאוהב כדורגל אך לא מגיע למגרשים. עם תדמית כזאת, למה שאבא עם ילדיו הקטנים ירצה להגיע למגרש הכדורגל כשהוא רואה מה המשטרה עושה לאוהדים? או איך האוהדים מקללים אחד את השני? למה שאנשים ירצו להתקרב למקום כזה?"
עובדה שלפני 20 שנה אבות יכולים היו לקחת את ילדיהם הקטנים לאצטדיון מבלי להיקלע לקטטה המונית.
"פעם זה היה אחרת. פעם יכולנו ליהנות מכדורגל בישיבה - בלי אבוקות, בלי חזיזים ובלי קריאות נאצה. אבל אין מה לעשות, הזמנים השתנו". 

תגובת מצ"ח
"כל תפיסת אמל"ח מחייבת פתיחת חקירה"
מהמשטרה הצבאית החוקרת נמסר בתגובה: "במהלך שנת 2007 טיפלה יחידת מצ"ח ב-125 אירועים בהם נתפסו אמצעי לחימה במקומות ציבוריים, ובחציון א' של 2008 טופלו 87 אירועים כאלה.
"על-פי רוב, נתפסו אמצעי הלחימה בבתים אזרחיים ובתחנות המרכזיות של התחבורה הציבורית ברחבי הארץ, אשר לא מן הנמנע מגיעים גם למגרשי הספורט. כל אירוע בו נתפס אמצעי לחימה צבאי אצל חייל, שלא בהיתר, מחייב פתיחה בחקירת מצ"ח. עם סיום החקירה, מועבר התיק לפרקליטות הצבאית על מנת לבחון אפשרות נקיטת הליכים משפטיים פליליים או משמעתיים כנגד החיילים החשודים.
"נוסף למישור הפלילי, פועלת יחידת מצ"ח אף במישור המניעתי, ומקיימת פעילויות סמויות וגלויות ביחידות צה"ל השונות במטרה למנוע גניבת אמל"ח צבאי ולהרתיע חיילים מלבצע גניבות מסוג זה. פעילויות מסוג זה מתבצעות לא אחת בשיתוף משטרת ישראל".

סייעו בהכנת הכתבה: אורי טל ואלעד ארדן