צילום: איתי כהן

ניסיון לפתור דילמה דומה במובנים רבים להיאבקות בסגנון יווני-רומי עם הגורל. אסטרטגיה עשויה לעזור, טקטיקה מעמידה אפשרויות לפתרון, אך בסופו של דבר ההחלטה נופלת בחלקיק רגע בודד. לרוב, פרק החשיבה שקדם למהלך נכתב כאחרית דבר, כמעין התבוננות-מרום על אותה החלטה חפוזה, שהתהיות בעקבותיה יאביסו את האדם בספק עד כלות ימיו. אך לעתים, ברור לך שהצעד שעשית היה הנכון ביותר.
רס"ן אושיק אזולאי, סגנו הנכנס של מפקד גדוד הסיור של הנח"ל, אינו נוטה לפקפק בהחלטות שקיבל ברגעי קרב - וברוך השם, לא חסרו לו כאלה. הסמג"ד, שגדל בגדוד 890 של הצנחנים, ביקר בקווי האש ובשטחים פעמים כה רבות, עד כי פעולות לא מעטות באותן גזרות כבר נשכחו מזיכרונו. הן דמו זו לזו, ולא נצרבו בבשרו. אולם את יום שישי 7 במארס 2003, הוא לא ישכח כנראה לעולם.
באותו יום הסתננה לקריית ארבע חוליית מחבלי חמאס אשר חבריה התחפשו למתנחלים. עם חדירתם ליישוב, פתחו הטרוריסטים בירי ופצעו אישה. לאחר מכן הם פרצו לבית משפחת הורוביץ בזמן סעודת ליל השבת, רדפו אחרי בני הזוג בין החדרים, ורצחו ביריות את דינה (דבי) ואת בעלה אלי (אלנתן), כשהם שוכבים מחובקים. כאשר רס"ן אזולאי - אז מפקד פלוגת מסלול של גדוד 50 - שמע בקשר שנורו יריות ביישוב, הוא שם מיד פעמיו לעבר המקום, ומשהגיע, פרץ ראשון לדירה וחיסל את החוליה. על התנהלות זו הוענק לו צל"ש אלוף פיקוד המרכז.

אחרי סעודת השבת
חדירת המחבלים לקריית ארבע היוותה עליית מדרגה משמעותית בגל האלימות ההולך וגואה, שפקד את גזרת חברון באותם ימים. כבר ב-15 בנובמבר 2002, תכננו שלושה מחבלים להסתנן לקריית ארבע, אולם כאשר העריכו שזו תהיה משימה בלתי אפשרית, הם ביצעו את הפיגוע בציר המתפללים, והרגו 12 מאנשי כוחות הביטחון. כחודש לאחר מכן, חדרו שני מחבלים לישיבת ההסדר בהתנחלות עתניאל שמדרום לחברון, פתחו באש במטבח המוסד החינוכי, והרגו ארבעה תלמידים. בפיגוע ירי נוסף בעיר, קיפחו את חייהם חייל וחיילת מן המשטרה הצבאית, ובמקרה אחר, כחודש וחצי לפני אירוע החדירה, נהרגו שלושה מחיילי גדוד לביא בהיתקלות בצומת הכבשים שמדרום לחברון.
הפיגוע בקריית ארבע בוצע בשעות שאמורות להיות הרגועות ביותר בשבוע - מיד לאחר כניסת השבת. אבל החיילים ששירתו בגזרת חברון באותה תקופה ידעו שרוגע לא אמור להיות מנת חלקם, והניחו שעדיין לא נשפכה טיפת הדם האחרונה. "זה היה ביום שישי, בערך בשמונה וחצי בערב", משחזר רס"ן אזולאי. "אנשים כבר היו אחרי סעודת השבת. חיילים מהפלוגה שלי, פלוגת המתקנים (שבאחריותה נמצאים בין היתר שכונת אברהם אבינו ובית רומנו - ט"ז) תפסו בית בשכונת אבו-סנינה, והלכתי לבקר אותם ולהביא להם אוכל. לאחר מכן, ירדתי למטה. באותה שעה בדיוק הסתיימה 'כוננות המתפללים', שמתקיימת בשעות התפילה. כבר הייתי בסופה עם החפ"ק שלי, והתכוונתי לחזור למוצב. היינו בירידות מאבו-סנינה, כשפתאום דיווחו בקשר שנשמעו יריות בקריית ארבע.
"נסענו לשם מהר. בכניסה ראיתי את אחד מרכבי הביטחון של היישוב היהודי נכנס פנימה, אז נסעתי אחריו והגעתי למקום בו חנו כמה כלי רכב. עצרתי את הסופה, ורצתי ביחד עם הקשר שלי, חגי הררי, לתוך ההמולה שהייתה בחוץ. תושבים עמדו מחוץ לבתיהם. באחד הרחובות ראיתי את אנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע כורעים ברך, ליד אחד הבניינים. הגעתי אליהם, והם סיפרו לי מאיפה יורים, ואמרו שכנראה מדובר במחבלים. הגעתי למבנה, והתקרבתי לכניסה. זה היה חדר מדרגות שיש בו גרם אחד שיורד למטה וגרם אחד שעולה למעלה. הדירה של בני הזוג הורוביץ הייתה דירת קרקע, ולכן היה צריך לרדת במדרגות למטה.
"נעמדנו בגרם המדרגות התחתון, ממש לפני דלת הכניסה לדירה. לידי עמדו מח"ט חברון, חגי מרדכי, מג"ד 50, דורון מור-יוסף, והסמג"ד. פתאום נשמעו יריות ופיצוצים בתוך הבית, והמח"ט הודיע על נוהל 'החמרת מצב' - מה שאומר שצריך להיכנס פנימה. זה היה עניין של שניות ספורות. אני והקשר שלי מיד הסתערנו קדימה".

הדלת לא נפתחה
אזולאי וחבריו לכוח נערכו בסמוך לדלת, והתכוננו לפעול. היו אלה רגעים מלאי ציפייה מתוחה, אשר נקטעו באחת כאשר נשמעה פקודה קצרה: "להיכנס פנימה". אלא שהחיילים הבינו במהירות שהכניסה תיאלץ להפוך לפריצה. "ניסיתי לפתוח את הדלת, והיא לא נפתחה", נזכר רס"ן אזולאי, "יריתי כמה כדורים במנעול, ונתתי כמה בעיטות בדלת, אבל היא לא נפתחה. יריתי עוד פעם, בעטתי שוב, אבל כלום. אחרי כמה רגעים המח"ט הצטרף, ירה גם הוא כמה כדורים, ואני בעטתי בדלת. בפעם השלישית הדלת כבר נפתחה. איך שפרצתי את הדלת, נצמדתי לפינה הימנית, ולחלקיק שנייה זיהיתי צלליות של אנשים מכיוון המטבח - שהיה ממש מולי.
"תוך כדי ריצה, נכנסתי בירי למטבח. המחבלים היו שם, ולא הבינו מה פגע בהם - חיסלתי את שניהם במקום. באותו רגע אין שום תחושה. אין מחשבות. אתה לא חושב. כל לוחם שהתנסה בקרבות יודע שבכזאת סיטואציה אין זמן להרגיש או לנתח מה קרה. אתה צריך לפעול מהר. אתה מעבד מהר את הנתונים: 'יש מחבלים בבית, ויש אזרחים'. המטרה שלך היא לחסל את המחבלים, ולעשות הכל כדי שהחפים מפשע יישארו בחיים. בדיעבד, אני יכול להגיד שחשבתי על האזרחים ועל מצבם. זה הדבר היחיד שהטריד אותי אז.
"בינתיים, כל הכוח נכנס לדירה. המח"ט היה ה'מספר 2' שלי, כלומר מאחוריי. הקשר שלי היה מאחוריו, ואחריו היו המג"ד, הסמג"ד וכל שרשרת הפיקוד. ככה יצא שהובלתי בחוד את כל הפלאפלים. התקדמנו בין חדרי הבית, וסרקנו את החדרים תוך כדי ירי. זה היה ירי סלקטיבי, יריות בודדות. במצב כזה אתה לא יורה כמו משוגע, כדי לא לפגוע בטעות באזרחים.
"נכנסתי לסלון, ומשם המשכתי לאחד החדרים. פתחתי את הדלת, ועמדתי להיכנס פנימה. הייתי כבר עם נצרה פתוחה, מוכן להיתקל במחבלים נוספים. נכנסתי פנימה, ופתאום ראיתי את הזוג מקופל על הרצפה. הם ישבו מחובקים, במעין תנוחת עובר. באותו רגע לא ידעתי אם הם בחיים או לא. אתה רואה אותם במצב כזה, ורוצה לקוות שהם חיים, אבל עד שהרופא לא בודק ולא קובע בוודאות, אתה לא יכול לדעת.
"בכל אופן, לא התעכבתי בחדר ההוא, כי הייתי הראשון בכוח - מה שאומר שאני לא אמור להתעסק עם פצועים, אלא למצוא את המחבלים ולחסל אותם. המשכתי בסיור, ועברתי בין עוד כמה דלתות. אחת מהן הייתה נעולה. יריתי במנעול, ופרצתי אותה בבעיטה אחת. נכנסתי מוכן לקרב, אבל לא היה שם אף אחד. לאחר מכן יצאנו מתוך הבית, ועשינו סריקות בכל הרחוב. לאחד המחבלים שחיסלתי הייתה חגורת נפץ, ולכן רובוט הוציא את הגופה שלו מהמבנה. באותו ערב הגדוד ביצע מעצרים בפיקוד המג"ד והסמג"ד, כדי לתפוס את כל האנשים שקשורים לחוליה הזאת.
"בדיעבד אני יכול לומר שהיו לי לא מעט אירועים במהלך השירות, אבל בזה היה משהו משמעותי. כשאתה נלחם עם מחבלים בשטח זה בסדר, אבל כשאתה נלחם במחבלים בתוך בית של ישראלים, בתוך בית של אזרחים, בתוך סביבה טבעית לכל בן-אדם - מטבח, סלון, חדר שינה - זה דבר אחר לגמרי".

בחייהם ובמותם
בני הזוג שנרצחו בפיגוע בקריית ארבע, דינה (דבי) והרב אלי (אלנתן) הורוביץ ז"ל, היו אהובים על רבים מאנשי היישוב. שניהם גדלו והתחנכו בארה"ב, אך אלי החליט לשוב ארצה לבדו בגיל 16. הוא עסק בגידול פרחים, ובבוא העת התגייס לצנחנים. לאחר ששאר בני משפחתו עלו גם הם לישראל, פגש אלי בבית הוריו את רעייתו לעתיד, שהייתה תלמידה בבית-הספר שניהל אביו בארה"ב.
אלי ודינה נישאו ב-1973, בתקופה בה למד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. לזוג נולדו ארבעה ילדים: בת-שבע, צבי, נחמה ושולמית. ב-1986 עברה המשפחה לקריית ארבע, ומאז לימד הרב הורוביץ תורה במקומות רבים, בהם ישיבת "שבי חברון" ו"מדרשת הרובע" שבירושלים. הוא נחשב לבעל דעות מתונות ביישוב, ונהג לערוך מפגשים עם אנשי "דור שלום". דינה עבדה אף היא ב"מדרשת הרובע", וכן באולפנה לבנות בקריית ארבע, שם חינכה לתורה.
לאחר הירצחם של אלי ודינה, סיפרו בני המשפחה כי "האהבה העזה ביניהם הקרינה לכל עבר. עד יומם האחרון הם התנהגו כמו זוג צעיר בירח הדבש, וכך גם ביום שישי, ערב מותם, כשטיילו יחד בגבעת התורמוסים בעמק האלה וטבלו בים של פרחים".