צילום: טל זגרבה

"כאן 'כוח במבה', עבור", נשמעה הקריאה בקשר. עם שם כזה, לוחמי גדוד 890 שהיו שקועים בתופת של החווה הסינית בוודאי לא ציפו שאלו החיילים שמהם תבוא ישועתם. מה לחטיף ילדותי ולסיוט שהם חווים. אבל "כוח במבה", פלוגת סיור שסופחה לחטיבה 460 של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים, הצליח להפתיע. בזכותו, רבים מהצנחנים שבו ארצה בשלום.
אחד מלוחמי פלוגת הסיור שהתעקשו לחלץ את הכומתות האדומות היה אליעזר גברי. הוא וחבריו ביצעו את הפינוי על אף שכלל לא התבקשו לעשות כן (ראו מסגרת). תחושת הרעות הזאת, כך עולה מסיפוריו, הייתה נטועה בו לאורך המלחמה כולה, והיא שהובילה אותו לפעול כפי שפעל. אבל דווקא כשהוא עצמו היה זקוק לסיוע, כאשר בתום השבוע הראשון למלחמה ניצב עם נגמ"ש בודד אל מול מאות מצרים, לא היה מי שיושיט לו עזרה.
אך לא אחד כמו גברי יתלונן או יתייאש. מ"מ המילואים הצעיר, לימים רס"ן, הסתער עם הנגמ"ש על האויב ופיקד על הצוות בקור רוח למרות הירי המסיבי שספג. במקביל, הוא דאג להעסיק באש את כל המטרות סביב. בפעולתו זו גרם לאויב אבידות, והצליח לחלץ את הנגמ"ש על צוותו ללא נפגעים. על כך הוענק לו עיטור המופת.

זו הייתה בומבה
את השבת בה פרצה המלחמה, קידם גברי בשינה עמוקה, לאחר שבלילה הקודם הוא עמד על המשמר בקיבוצו, ניר-עם. למזלו, את הפלוגה שלו איש לא מיהר לגייס, וכך יכול היה לצבור עוד קצת כוחות לקראת הימים הקשים שנכונו לו. ולא שאז הוא יכול היה לנחש עד כמה יזדקק לשעות השינה הללו. בשש בערב, הוא וחבריו לגדוד הסיור של עוצבת סיני כבר נקראו לדגל.
כשהגיע גברי לימ"ח, חשכו עיניו. "לא מצאנו שם שום ציוד, מלבד את הנגמ"שים שלנו", הוא מספר. "לא היו לנו לא נשק, לא משקפות, לא מצפנים, לא מפות - וזה הרי האל"ף-בי"ת של פלוגת סיור". כשהגיע לחזית הקרבות, ההלם של גברי כבר היה מוחלט. "אתה מסתכל מסביבך ורואה נגמ"שים וטנקים שרופים. זו הייתה בומבה. נשלחנו לפנות פצועים, וראינו איך נגמ"ש שרוף ניתך כולו והפך ליציקה של אלומיניום עם גופות בפנים. מסביב התהלכו אנשים אובדי עצות, שגם אותם חילצנו. אבל במסגרת החילוצים האלה, מצאנו לעצמנו נשק. ככה הצלחנו להשלים ציוד, כולל משקפות ומרגמות - לקחנו כל מה שהיה אפשר.
"בהתחלה עוד תהינו איפה הג'יפים והטנקים שהיו צריכים לחבור אלינו, לנגמ"שים, אולם די במהרה הבנו שגדוד הסיור התפרק ושמעתה אנחנו עצמאיים בשטח. לאחר יום נוסף של פינוי פצועים והרוגים, סיפחו אותנו כפלוגת חרמ"ש לכוח שריון מחטיבה 460, שכונה 'כוח לפידות'. ב-12 בחודש קיבלנו הודעה שיחידת סיור אחרת זיהתה מדרום לנו כוח קומנדו מצרי, וביקשה מאיתנו לנסוע לסלק אותו. חשבנו: 'כמה לוחמים כבר יכולים להיות שם? כיתה פה, כיתה שם? מחלקה?' התחלנו לנסוע דרומה. הודיעו לנו שבנקודה מסוימת נפגוש את חיילי היחידה שזיהתה את הקומנדו, והם יסבירו לנו בדיוק לאן להגיע. הגענו לנקודת המפגש, והחיילים אמרו: 'אתם רואים את הדיונות הרחוקות? שם ראינו אותו'.
הרבה זמן לברבר לא היה, אז התחלנו להתקדם. ובאמת, זיהינו מספר דמויות. התחלנו לירות עם מקלעי 0.5 מ"מ, אבל ראינו שהמרחק עדיין גדול מדי. המ"פ החליט שנישאר ברתק, ושאחת המחלקות תנסה לאגף משמאל. המחלקה ניסתה ולא הצליחה, כי שיפועי הדיונות היו ענקיים והנגמ"שים לא הצליחו לטפס. היא חזרה, ואז החליטו לשלוח אותי לאיגוף, כדי שאנסה להגיע אל הדיונות מהצד השני. יצאנו שלושה נגמ"שים.
"הדיונה התבררה כמשהו ענק: מעין בננה עם שיפוע גבוה מאוד, שאתה לא רואה שום דבר מעבר לו. כשהגענו למרחק של 800 מטר ממנה, ראינו לנגד עינינו מאות עמדות חפורות בחול וביניהן המון עקבות. המשכנו לנוע באיגוף ימני, וכבר התחילו לירות עלינו באש תלול-מסלול, אבל עדיין לא נפל לי האסימון שהגענו לקו המצרי".

הבנתי שאני מחוסל
שמש, חול, אופק כחול - נשמע פסטורלי למדי, אבל בזמן מלחמה, אפילו דיונה יפהפייה מתגלה בסופו של דבר כמעוז קומנדו אימתני. "טיפסנו על גב הדיונה והמשכנו לנוע לקצה שלה", מספר גברי. "לפתע, בשנייה אחת, ראיתי איזה 300-400 חיילים מצרים. זה היה רגע שבו הייתי צריך לקבל החלטה מה עושים: או שמסתערים קדימה או שנסוגים, כי נגמ"ש אחד לא יכול להילחם ב-400 חיילים. זה היה בדיוק בשעת צהריים, והמצרים ככל הנראה היו בהפסקת אוכל - לכן ההפתעה שלהם הייתה גדולה שבעתיים משלי. הם לא ידעו איך לאכול אותי. לא היה להם מושג אם אני משלהם או לא.
"אמרתי לעצמי: 'אני רץ קדימה לתוכם'. צעקתי לנהג: 'סע קדימה'. תפסתי את מקלע ה-0.5 מ"מ, והוריתי למא"גיסטים לפתוח באש. כולנו ירינו קדימה. הנגמ"ש נסע לאט מאוד, וצעקתי לנהג 'סע, סע יותר מהר', אבל הוא ענה שזה המקסימום. חשבתי שאולי כבר נפגענו. הוריתי למא"גיסט השמאלי לירות שמאלה, למא"גיסט הימני לירות ימינה וקדימה, והאצתי בנהג: 'סע כבר קדימה'.
"פתאום ראיתי שלושה טנקים מצריים ניצבים ממולי, והבנתי שמצבי לא טוב. אמרתי למא"גיסט שהיה משמאלי, נועם בלום: 'תירה עליהם כל הזמן, אפילו שאתה יודע שזה לא יחדור'. ואז הבחנתי שהקנה של הטנק התחיל להסתובב לכיווני. הוא נעצר מולי. במצב כזה, אתה מבין שתותח של טנק עומד לחסל אותך. אתה מחכה לרגע, וזה לוקח המון זמן. אלה שניות שנראות כמו ימים. במצב הזה צעקתי לנהג להסתובב. צרחתי: 'סע מהר יותר', אבל הוא אמר: 'אני לא יכול. זה פול גז'. פתאום הרחתי ריח של דלק. היה ברור לי שנפגענו.
"נועם, שגם הבין שכנראה נפגענו, כבר הוריד את המא"ג מהכנה, שם את השרשרת על הצוואר והמשיך לירות - תוך כדי היערכות לנטישה. אבל אז קרה נס, ומשום מה הטנק לא שחרר אלינו פגז. כנראה שבזמן הירי אחד מקליעי המא"ג פגע בארגז הפעולה שלו. בינתיים, החיילים שלי ירו על נחילי המצרים שהתגודדו מסביבנו. היו שם המוני חיילים, שהתחילו להרביץ לנגמ"ש עם קתות הרובים שלהם. שמענו יריות, אבל עדיין לא ידעתי אם יש נפגעים - התרכזתי רק באיך נחלצים ממצב הביש הזה.
"אמרתי: 'נסתדר לבד'. הסתובבנו במרחק אפסי של 15 מטר מהטנקים, כשהחיילים המצרים מרביצים עם הקתות, צועקים בערבית ומקללים. הם התנפלו על הנגמ"ש, ניסו לטפס וכמעט נכנסו אלינו. הנהג שאל אותי מה לעשות - אז עניתי לו: 'דרוס אותם'. עברנו ממש בתוכם. 300 חיילים שרודפים אחרי נגמ"ש מקרטע באמצע פנייה - זה היה מפחיד מאוד, ממש זוועה. הנהג לקח פניות חדות ימינה ושמאלה, כדי להפריע להם לטפס ולחמוק מהרימונים שהושלכו עלינו.
"מהירות הנסיעה שלנו הייתה בסביבות שבעה קמ"ש, קצב של הליכה מהירה ברגל. הריח של הדלק לא הפסיק - בדיעבד התברר שהמיכל שלו נפגע מפליטת כדור של חייל שניסה לתקן תקלה בעוזי שלו. במקביל, מרוב לחץ, הנהג לא שם לב שלאורך כל הנסיעה הוא היה בהילוך ראשון - למרות שהוא היה בטוח שהוא נותן פול גז. איכשהו יצאנו מזה.
"עברתי את הדיונה, ולא ראיתי את הנגמ"שים האחרים שלי. התחלתי לקרוא להם בקשר, ושניהם לא ענו. דיווחתי ישירות למ"פ, וסיפרתי שיש שם טנקים מצריים, ושאני בדרך חזרה. אני זוכר שממש צעקתי בקשר, כי פחדתי שמישהו ייכנס לשטח ללא ידיעתי ויאכל אותה. התחלתי לחפש את שני הנגמ"שים. הודיעו לי בקשר שהם נפגעו, אבל שכל החיילים חזרו. שאלתי אותם אם הם בטוחים, והם ענו שכן. פתאום ראיתי מרחוק נגמ"ש שהשרשרת שלו פרוסה, ושהגלגל המניע שלו מסתובב. התחלתי לנסוע לכיוונו, וממרחק של 400 מטר הבחנתי בשתי דמויות. לא היו לנו משקפות, ולא יכולתי לזהות אם אלה חיילים שלנו או לא.
"וידאתי בקשר, ושוב אמרו לי שכל החיילים שלנו ישנם. אמרתי: 'אני מתקדם עם ירי'. הייתי בטוח שהם מצרים. התחלנו לירות עליהם, ופתאום מישהו דיווח בקשר: 'שניים חסרים'. מיד הוריתי להפסיק לירות. אמרתי למא"גיסטים שאנחנו מתקדמים עם אצבע על ההדק, ואם משהו הכי קטן קורה - ישר יורים. הגעתי לנגמ"ש הפגוע, ואת מי מצאתי שם אם לא את בן כיתה שלי מבית-הספר בקיבוץ. אספנו את שניהם, וחזרנו לפלוגה. שם נודע לי שארבעה לוחמים מהנגמ"ש השלישי נהרגו. לבי נפל".

חווה טראומטית
בלילה שבין ה-16 ל-17 באוקטובר אירע אחד הקרבות הקשים במלחמת יום הכיפורים. גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של איציק מרדכי, נכנס לשטח החווה הסינית במטרה לטהרו מכוחות מצריים ומחוליות נ"ט שאיימו על הצירים בקרבת תעלת סואץ. העניינים הסתבכו, והגדוד מצא את עצמו במצב בו כל מי שהרים את הראש חטף. בשלב הזה, "כוח במבה" נרתם להצלה.
"אמרנו להם מיד שאנחנו מוכנים להיכנס לחלץ, אבל הם סירבו - הרי 'חילוץ' בצנחנים זו מילה גסה", נזכר רס"ן (מיל') אליעזר גברי. "זו הייתה שעת דמדומי בוקר, וכוחות אחרים ניסו להיכנס לחווה. אהוד ברק נכנס עם הגדוד שלו, וחטף. המ"פ שלנו הודיע ש'אין אישור להיכנס פנימה', אבל אחד הקצינים, אילן כהן, אמר: 'אותי זה לא מעניין. אני נכנס'. וכולנו אחריו.
"ערכנו מספר גיחות. הסאגרים עפו מעלינו כמו מטחי חצים. את החילוץ ביצענו ככה: נסענו אליהם רק מפקד, נהג ומקלען, פתחנו את הכבש והעלנו כמה צנחנים שרק יכולנו. עשינו ארבעה או חמישה אלתורים כאלה, שכל אחד מהם יותר מפחיד מקודמו - כי בכל פעם התחזק החשש שניכנס ולא נצא. היה לי עצוב לראות את הצנחנים, שהם חטיבת הדגל של צה"ל, במצב כזה: הלומים, וגוררים את הנשק בייאוש על האדמה. זה היה ממש צבא מובס".